מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה רסקין ואני סבתא של חוי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הוריי – לוי ומלכה פרסמן ז"ל הגיעו לטשקנט שברוסיה, ושם נולדתי יחד עם אחותי התאומה, בשנת 1954 (תשי"ד).

ילדותי

גדלתי בבית בו דיברו אידיש ורוסית, בילדותי גרנו בבית פרטי, יחד עם הדודים שלי. בבית היו שלושה חדרי שינה, סלון, ומטבח. לא היה לנו חדר שירותים בבית, אלא רק מחוץ לבית. גם מים חמים לא היו לנו. בחורף היינו מתקלחים בערך פעם בשבוע, ובקיץ – אפילו כמה פעמים ביום.

חדר נוסף שהיה בבית, היה המזווה. במזווה היינו שומרים אוכל, ובמיוחד ריבות ושימורים של ירקות ופירות, שהיינו מכינים בקיץ עבור ימי החורף, שאז היה קשה להשיג פירות וירקות, בגלל השלג והקור העצום. ממתקים – לא היו לנו, הממתקים שלנו היו – פירות ומיני מתיקה ביתיים.

לצורך חימום השתמשנו בשני תנורי גחלים (כמו אח), אחד בסלון ואחד בחדר הילדים. מעל התנורים היה מקום מיוחד בשביל להכין/לחמם/לאפות אוכל. היה לנו מחסן שלם של גחלים בשביל התנורים. היה לנו גם כרם של ענבים. ובשנה אחת מאוד חורפית כל הענבים קפאו ונשארנו בלי ענבים.

החיים היהודיים תחת השלטון הקומוניסטי

החיים היהודיים בתקופה ההיא לא היו פשוטים, עקב השלטון הקומוניסטי ששלט אז בברית המועצות. בית ספר יהודי לא היה לנו, ולכן נאלצנו ללמוד בבית ספר לא יהודי, בו הייתה חובה להופיע גם בשבתות. היינו צריכים למצוא פתרונות שונים ומשונים על מנת להימנע מחילול שבת. בארבעת הכיתות הראשונות הייתה לנו מורה אחת שלימדה אותנו את כל המקצועות, היא הייתה יהודייה, אך לא דתיה. הצלחנו לשכנע אותה עם שוחד של הרבה מתנות, שתדווח לשלטונות כאילו הגענו לבית הספר בשבתות, למרות שלא הגענו. אבל בשנים הבאות הייתה מורה מיוחדת לכל מקצוע, וכבר לא יכולנו להסתדר באותו אופן. לכן, הודענו שאנחנו עוברות בית ספר.

עברנו לבית ספר שהיה מיועד לילדים עובדים, שעות הלימודים היו בשעות אחר הצהריים, ולא הייתה חובה להגיע אליו בשבתות. הבעיה היחידה הייתה, שהוא היה מיועד לילדים בכיתות ז' ומעלה, שזו רמה גבוהה יותר ממה שאנחנו היינו, אז היו בחורים ממשפחה יהודית שלימדו אותנו, ועזרו לנו להשלים את הפערים.

כמו כן, התפילות והמקוואות היו בתוך בתים פרטיים של אנשים, ובסתר. כדי לא להיתפס על ידי המשטרה. וכך אבי ואחי היו הולכים בכל פעם להתפלל בצורה חשאית.

בשנה האחרונה שלנו ברוסיה, רצו להרוס את השכונה שלנו כדי לשקם ולבנות אותה מחדש, ולכן נאלצנו לעבור לבית אחר.

בכל שנות מגורנו ברוסיה ניסינו להשיג אשרות יציאה מברית המועצות כדי לעלות לארץ ישראל, דוד שלי ומשפחתו (אלו שהיו גרים אתנו באותו בית בילדותי) זכו לקבל את האישורים לפנינו.

העלייה וההתיישבות בארץ

בשנת 1971 (תשל"א) בהיותי בת כ-17 וחצי קיבלנו סוף סוף אשרות יציאה וזכינו לעלות לארץ ישראל. הסוכנות היהודית רצתה לשכן אותנו בחיפה, אבל אנחנו רצינו לגור ליד יהודים דתיים ולכן, הדוד שלי, שעלה לארץ לפנינו, לקח אותנו לשכונת נחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי. שם, הוא פרץ לנו את אחת הדירות שיועדה לעולים ושם גרנו, באותה דירה היו מעט רהיטים ומיטות, והיינו צריכים להצטופף. עד שהצלחנו לקנות עוד רהיטים.

לאחר שהגענו לארץ, נתקלנו בקושי חדש, כשאחותי התאומה ואני הלכנו לחפש מקום לימודים, בסמינר – לא הסכימו לקבל אותנו כי לא ידענו עברית כל כך טוב, ובתיכון לא רצו לקבל אותנו כי היינו גדולות מידי. נסענו חזרה הביתה מאוכזבות ועצובות, ובדרך, ברכבת, פגשנו מכרה של המשפחה. לאחר ששוחחנו איתה, וסיפרנו לה את התשובה, שקיבלנו בסמינר ובתיכון, היא אמרה: "מה? אתם, אחרי ששמרתם על המצוות במסירות נפש ברוסיה, לא מקבלים אתכן?!", היא נסעה איתנו בחזרה לתיכון, אותה מכרה (שהייתה קרובת משפחה של המנהל) דיברה עם המנהל (וגם קצת צעקה…) ואז הסכימו לקבל אותנו לתיכון. והכניסו אותנו לכיתה י"א.

אחת החוויות הראשונות שלנו בארץ, אירעה מספר ימים לאחר עלייתנו לארץ, כשהגיע התאריך החסידי ח"י באלול. ברחוב שלנו הייתה רחבת חניה, ובאותו ח"י אלול ערכנו יחד עם עוד כמה משפחות עולים שגרו במקום התוועדות גדולה. היו שירים וריקודים וגם הרימו את אבא שלי על הכתפיים… בשבילי זו הייתה חוויה מרגשת ביותר! אחרי כל תקופת המגורים ברוסיה, ששם, כל מה שהיה קשור ליהדות היינו צריכים לקיים בסתר. וכאן בארץ ישראל לראות פתאום התוועדות חסידית שנערכת ברחובה של עיר, זאת אומרת, אירוע דתי שנערך בגלוי, הייתה עבורנו חוויה עצומה ובלתי נשכחת.

בשנת תשל"ו-1976 למניינם התחתנתי עם בעלי חיים בן ציון רסקין, ומאז ועד היום אנחנו גרים בכפר חב"ד, ורווים הרבה נחת מילדינו ומנכדינו ב"ה.

הזוית האישית

חווי: תודה רבה לך סבתא, סיפור חייך מרתק, עשיר ומלמד, החכמתי.

סבתא בתיה: אני מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת.