מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית, נולדתי ברומניה בשנת 1953. בתור ילדה לא הרגשתי את האנטישמיות. לא כמו הורי שבין היתר גם פוטרו מעבודתם. היו לי חברים דוברי רומנית, גרמנית והונגרית. אחותי ואני למדנו בגן ובבית ספר דובר גרמנית. הייתי בנבחרת התעמלות קרקע ומכשירים של העיר טימישוארה.

הורי החליטו לעלות ארצה – בתאריך 1/11/1963.  המשפחה שלי – הורי, אחותי ואני נסענו לתחנת הרכבת בטימישוארה ברומניה, כדי לנסוע לווינה, ומווינה לטוס לישראל.

עם תיק גב, עם מעט מאד בגדים, למרות החורף הקשה, ומבלי שאף אחד מהשכנים יידע לאן פנינו מועדות. ההורים סיפרו לנו רק בווינה שאנחנו טסים לישראל.

ההורים שלי הסתירו שקיבלו הודעה שמאשרים לנו לעלות לארץ ישראל, היות ו-13 שנה לפני כן, בשנת 1950 הם קיבלו אישור לעלות לישראל, מכרו את הבית שגרו בו ונסעו לתחנת הרכבת כדי לנסוע לווינה שבאוסטריה ומשם לטוס לישראל. לצערם הרב, הרומנים לקחו מהם את אישור העלייה לישראל. למזלם של הורי, בת דודה של אמי גרה בדירה מאד גדולה רק עם הבן שלה, והיא נתנה להם  חדר  בו גרו גם אחרי שאחותי ואני נולדנו.

הגענו לישראל ב-5/11/1963, נחתנו בישראל וקבלת הפנים הייתה מאוד מרגשת. אנשים חיכו לנו עם דגלי ישראל, הובילו אותנו לאולם גדול שעל השולחנות היו קערות עם תפוזים ובננות. בשבילינו העולים החדשים מרומניה זאת הייתה הפתעה מאוד נעימה.

הזוית האישית

הנכד ראם: שמחתי לעשות את העבודה עם סבתא שלי. לסבתא שלי הייתה חוויה מעניינת ומרגשת. סבתא יהודית: הנכד שלי ראם זכר כל פרט מהסיפורים שסיפרתי לו על העלייה שלי לישראל. אני מאחלת לעצמנו שתמיד יהיה בינינו כזה קשר חם ואוהב.