מאגר סיפורי מורשת

שמי אילן בר לב, נולדתי במונטווידאו, אורוגוואי, בשנת 1948. הוריי הצליחו לברוח מגרמניה 'דקה' לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הסיפור שלי מתמקד בהיותי ילד מאוד עצמאי ביחס לתקופה. בגיל 7 הייתי כבר יתום מאבא שנפטר ממחלה. היינו משחקים כל היום ברחוב. הסתובבתי עם ילדים שגדולים ממני. הייתי נוסע לבד בתחבורה ציבורית.

מונטווידאו – גוגל מפות 

היה נהוג באורוגוואי בתקופת הקרנבל שחל בחודש פברואר לצאת לרחובות ולהפציץ במים אחד את השני, אפילו שאחד לא מכיר את השני. כידוע, אורוגוואי נמצאת בחצי הכדור הדרומי, לכן הקרנבל מתחיל בינואר – זו עונת הקיץ שם וחם מאוד. אני כילד מאוד אהבתי להסתובב ברחוב לבד, בין המבוגרים, כדי לחגוג איתם את התקופה הנפלאה הזאת.

באותה תקופה לא היו טלפונים ולכן להורים היה בלתי אפשרי לדעת היכן ילדיהם נמצאים. יום אחד הלכתי מבית הספר ישר לחבר ולא אמרתי לאימא שלי. אחרי כמה שעות, הייתה דפיקה בדלת ועמדו שם שני שוטרים. מסתבר שאימא שלי מאוד דאגה, ולבסוף קראה למשטרה.

הייתי ילד מהיר מאוד. אהבתי תחרויות ריצה. יום אחד חשבתי איך לארגן תחרות ריצה של ילדות וילדים שגרו באותה שכונה בה גרתי. ביקשתי מכל ילד להביא תמונה מהבית כדי להנפיק כרטיס לחבר במועדון שהקמתי. רשמתי בכל כרטיס שם פרטי, שם משפחה, גיל וכתובת. ביקשתי מההורים של הילדים לקבל מתנות כדי שיהיו פרסים למנצחים בתחרויות.

היה לי חבר בשם ג'רארד. יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותו בתוך הרכב של אבא שלו – ופתאום אני רואה שהרכב נוסע במורד הרחוב, איפה שגרתי. נכנסתי לפאניקה ורצתי להזעיק את אבא שלו, יחד רצנו אחרי הרכב עד שאבא שלו – לאחר ריצה ארוכה – הצליח להזיז את ג'רארד מההגה ועצר את הרכב. מיותר לציין איך הסיפור הזה היה יכול להסתיים, אם לא במקרה הייתי רואה אותו בתוך הרכב.

בגיל 8, הייתי בתנועת נוער יהודית במונטווידאו בשם "הנוער הציוני". המפגשים של התנועה התקיימו בשבת ובחגים. אני לא למדתי בבית ספר יהודי, כך שלא ממש הכרתי את החגים היהודים, פרט לכיפור ושבת. בשבת מסוימת יצאתי לתנועה למפגש, אך כשהגעתי הסניף היה סגור בלי שאדע מדוע. באותו הרגע עלה לי רעיון ששינה בהמשך את החיים שלי. במונטווידאו פעלו באותה תקופה שתי תנועות נוער יהודיות שונות. הנוער הציוני והשומר הצעיר. הסניפים של שתי התנועות היו במרחק 200 מטר אחד מהשני, ברחוב ראשי במרכז מונטווידאו. בלי יותר מדי לחשוב, החלטתי באותו היום ללכת לסניף של השומר הצעיר.

סיפרתי למי שקיבל אותי בתנועה מה קרה ושאל אותי האם זה בסדר מבחינתי – התשובה הייתה כן. לסיפור זה יש השפעה גדולה על המשך חיי, שכן כמה שנים אחר כך עליתי לארץ עם תנועת הנוער.

סבא סבתא והילדים

סבא וסבתא עם הנכדים

הזוית האישית

שחר: נהניתי מתכנית זו מאוד. היה כיף במפגשים המשותפים. היה אוכל טעים, היו נרות בחנוכה והייתה אווירה נעימה. אני מאחל לסבא שימשיך להיות מצחיק ושיהנה בדירה החדשה.

סבא אילן: זו הזדמנות פז להכיר יותר מקרוב את שחר ושחר יכיר אותי. אני מאוד נהנה מהמפגשים ואני מצפה לביקור במוזיאון אנו (לשעבר בית התפוצות). הסיפורים שלי החזירו אותי 65 שנה אחורה וזה מאוד מרגש. אני מאחל לשחר שימשיך להיות סקרן כמו שהוא, שיצליח בלימודים ובספורט ושימשיך הקשר הנפלא בינינו.