מאגר סיפורי מורשת

שמי איה בר -שקד נולדתי ב1958 בירושלים. ואני רוצה לספר לכם על תאונה שעברתי וניצלתי בנס:

"זה היה יום אחרי פורים של ירושלים-ט"ז אדר תש"נ, ביום חמישי בשעה שלוש אחר הצהריים. הייתי מורה לאנגלית בירושלים, גרתי במצפה יריחו, וחזרתי מהעבודה במכונית קטנה צהובה – פיאט 127. היה יום גשום ומאוד נזהרתי בנהיגה, אני זוכרת שהסתכלתי על מד המהירות, כדי לא לנסוע מהר מדי. בסיבוב האחרון לפני הכניסה ליישוב בו גרתי, משאית שנסעה בכיוון הנגדי, החליקה בכביש ופגעה ברכב של החברה שלי שנסעה לפני, המכה הייתה כל כך חזקה שהרכב הסתובב לכיוון הנסיעה השני. המשאית המשיכה להחליק והחליקה עליי,  ועל הרכב שבו נסעתי ומחצה את הרכב לתוך הקיר בסיבוב בכביש.

את הסיפורים על התאונה אני לא זוכרת זה רק ממה שסיפרו לי. מהסיפורים שמעתי שהמצב היה ממש קשה. המשאית הייתה על הרכב שלי, ואני הייתי לכודה ברכב. היה צריך בעזרת מנוף להוריד את המשאית מהרכב שלי, ובעזרת מספריים מיוחדות, לגזור את הדלת של האוטו שלי על מנת לחלץ אותי. תוך כמה דקות הגיע אמבולנס שהנהג היה שכן שלי, וגם הגיע צוות של מכבי אש. שלחו אותי באמבולנס לביה"ח עין כרם, לחדר טראומה.

הילדים שלי היו אז צעירים-  אהרן היה בן אחת עשרה וחצי, יהודה בן עשר, רבקה רחל שמונה וחצי, וחרות בת שש. הבנות חיכו בבית וציירו ציורים, אני לא יודעת איפה הבנים היו. שכנה, חברה טובה, לקחה את הילדים אליה הביתה, ואז הגיע נהג האמבולנס וסיפר לילדים, שהיתה תאונה קשה ואני קצת נפצעתי ואני בבית חולים.

הגעתי לבית חולים במצב קשה מאוד. אומרים שהגעתי כבר הייתי צריכה הנשמה, מיד הכניסו אותי לניתוח ברגליים, והייתי בטיפול נמרץ כמה שבועות. ניתחו אותי בידיים, ותיקנו את מה שהיו צריכים לתקן. כשהתעוררתי סיפרו לי שאני בבית חולים, ושעברתי תאונת דרכים קשה. שמחתי לשמוע שאני בבית חולים עין כרם שבטח יטפל בי יפה.

הילדים הגיעו לבקר כשהרגשתי קצת יותר טוב. מאוד התרגשתי לקראתם, וניסיתי לעשות פרצופים מצחיקים כדי לשמח אותם.

חזרתי הבית אחרי אחד עשר שבועות. הייתי שלושה שבועות בעין כרם, ושמונה שבועות בשיקום בהר הצופים. לא יכולתי ללכת, נעזרתי בקביים. בכל הארץ ובחו"ל התפללו עליי המון. יש לי בת דודה מארה"ב שהתקשרה לשמונה עשר בתי כנסת, כדי שיתפללו עליי.

בשיקום למדתי ללכת, כי לא יכולתי ללכת. למדתי בשלבים. לבסוף לומדים לעלות במדרגת, ולרדת במדרגות, ולהיכנס לרכב. לדבר לא הייתי צריכה ללמוד, אבל הייתי צריכה להתאמן קצת בכתיבה. כבר בתחילת שנת הלימודים הבאה חזרתי ללמד. הייתי נוסעת במוניות. חזרתי לנהוג אחרי שנתיים-שלוש. אמא שלי זצ"ל (סבתא יהודית) הייתה עם הילדים אצלנו בבית, והשכנות עזרו לה עם הילדים. אבא שלי (סבא מיכאל זצ"ל) היה איתי בבית החולים. כל הזמן, אפילו עשה לי את ליל הסדר. במשך אחד עשרה שבתות אירחו השכנים את סבתא יהודית והילדים.

אנחנו אנשים מאמינים וזה עוזר מאוד במצבים כאלו. הילדים היו עצמאיים ואחראיים. לא כל כך מדברים על זה ביום יום, רק פעם בשנה אנחנו עושים סעודת הודיה, בשבת אחרי פורים. ומודים על הנס שעשה לנו ה'.

בכל ,הזמן הזה לא שאלתי שאלות, למה זה קרה? למה ה' עשה לי את זה? נלחמתי התאמצתי לחזור לעצמי לגדל את הילדים, ולא להיות מסכנה, שכולם צריכים לטפל בי. זה לקח זמן, אבל היה לי חשוב ללכת יפה ולהאמין שאהיה בריאה. אבא שלך רוני היה בגיל שלך כשעברתי את התאונה. לדעתי זה חיזק אותו להיות אחראי, בוגר ומתמודד, והכי חשוב להאמין שאפשר להתגבר על קשיים. ולהודות לה' על כך!

כשהייתי בטיפול נמרץ נדרתי נדר שכשאצא מהמצב, אקריב קרבן תודה. כשיצאתי מבית החולים שאלתי את הרב אליהו מה לעשות עם הנדר, הוא אמר לי תחכי כשאפשר יהיה תקריבי. בינתיים אני עולה להר הבית בכל הזדמנות".

הזווית האישית

איה ורוני: היה כיף והייתה הזדמנות כיפית להיות ביחד.