מאגר סיפורי מורשת

שמי סמיון מתותוב. ההורים שלי בחרו לתת לי את השם הזה על שם סבא שלי מצד אבא. נולדתי ברוסיה בקווקז בדגאסטן, בעיר דרבנט, דרבנט נמצאת בדרום הקווקז, זו עיר שיש בה יהודים ונוצרים. נולדתי בשנת 1940. הייתי בן שנה כשהתחילה מלחמת העולם השנייה ולקחו את אבא שלי לצבא האדום. קראו לו מתתיה מתתוב. היה לי אח אחד ואחות. קראו לאחי אלכסנדר ולאחותי קראו ציפורה. אחרי שנתיים, בשנת 1943, קיבלנו מכתב והיה כתוב בו שאבי נפטר במלחמה ושקברו אותו בקבר אחים באוקראינה. לאחר שגדלתי, עוד חיפשתי את הקבר של אבי ובסוף מצאתי אותו באוקראינה, בעיר לוגנסק.

היה לנו בית ישן ובשנת 1972 הייתה רעידת אדמה, לאחריה קיבלנו דירה חדשה בקומה הראשונה. לאמי קראו מירה מתתוב, כך קראתי לבתי הבכורה. אחיי שרדו את רעידת האדמה, אח שלי היה בן 6 אחותי הייתה בת חמש. פעם בחודש היו מביאים לכל המשפחה קופונים של אוכל בתיק, מכיוון שהיינו מקבלים רק כמות מוקצבת של אוכל. לא היו עבודות, אמי לא עבדה, כשאבי הלך לצבא לא היה אוכל בכלל. גם לא היו בגדים, משפחתי תפרה בגדים. היו בעיר מגורינו בתי כנסת, הלכנו לבית כנסת של שומרי מסורת, היינו הולכים להתפלל כל שבת. בחגים היינו חוגגים את החגים כמו כולם. לא גרנו בשכונה יהודית, אבל לא שמרנו בסוד שאנחנו יהודים, לא הסתרנו את זה.

סבא בגיל 5

הלכתי לצבא בגיל 18, במשך שנתיים לא הייתי בבית. כשחזרתי, התחתנתי עם אשתי ז"ל. לה קראו לידיה מתתוב, כך בתי קראה לנכדתי. אישתי ילדה ארבעה ילדים: בן אחד ושלוש בנות. לאחר שהילדים גדלו חלק התחתנו, החלטו לעלות לארץ ישראל ועברנו לגור בחדרה. בשנת 2002 נפטרה אישתי ממחלה קשה. חלק מהילדים שלי עברו לנתניה ואני עברתי איתם. הכרתי פה כמה חברים מאוקראינה ומאזרבייג'ן.יש לי שמונה נכדים ושבעה נינים. פה בישראל לא עבדתי בגלל שלא ידעתי את השפה.

כאמור, גרנו בקווקז (ברפובליקה דגאסטן) בעיר מחצ'קלה. זו עיר הבירה של דגאסטן הממוקמת בדרום-מערב המדינה. שיחקנו רוב הזמן בחוץ, שיחקנו כדורגל וכל מיני מישחקים כאלה (כשגדלתי הפכתי לשופט במשחקי כדורגל). לבית הספר שלי קראו "שאומנייה". למדנו את אותם המקצועות כמו שלומדים בני הדור של היום, הכל אותו הדבר. היחסים שלי עם המורים היו טובים. התלבושת הייתה מכנסיים כחולים, חולצה לבנה ועליה ג'קט כחול. לא היו טיולים שנתיים עם הכיתה. כשגדלתי, התחלתי ללמוד הנדסה ולהתעניין בזה ממש. היה חדר אוכל בבית הספר אבל לא היה מבחר גדול. רוב החברים שלי היו בנים, בכלל לא דיברתי עם בנות. כאמור, עליתי מקווקז בשנת 1998 עם ילדיי. גרתי קודם כל בחדרה, בשכונה הנקראת בית אליעזר . גרתי שםעם חלק מילדיי ונכדיי בבית לא ממש גדול. העלייה הייתה לא קלה אבל כשעלינו, כעבור שבע שנים עברנו לנתניה. בכלל, בישראל הרגשנו ממש בבית. התאהבנו בישראל בשנייה שראינו אותה, בתי הבכורה גרה באשקלון, אבל בנותיי האחרות גרות לידיי ותמיד עוזרות לי.

הזוית האישית

סבא סמיון: נהניתי לשבת עם נכדתי ולספר לה כל מיני דברים עליי ועל עבר המשפחה.

לידיה הנכדה המתעדת: נהניתי לשבת עם סבא וללמוד עליו ועל עברו, למדתי הרבה על חייו לפני שנולדתי.