מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה חולי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי יובל, סיפורי עוסק באירוע משמעותי בילדותי:

כשהייתי בת שלוש בערך, שיחקתי בחצר הוריי בחדרה. גרנו בבית פרטי ואז הכל בחוץ, עוד היה אדמה וטבע. בחצר היתה דירה נוספת בה הייתה דיירת ששכרה אותה. הדיירת זרקה באותו היום פתיליה בוערת לחצר והכל התחיל לבעור וגם אני. מהר מהר הוריי ראו את השריפה ויצאו החוצה לכבות את השריפה וכמובן לדאוג שאני לא אשרף יותר. הכל נגמר מאד מהר ולא נפגעתי פגיעה רצינית מדי בגוף, אלא רק כוויות קטנות שעברו.

אבל הנפש נפגעה והחל מאותו היום בגלל ההלם והבהלה הפסקתי לדבר. היתה לי הפרעה פוסט טראומתית. הרופאים בדקו אותי ואמרו להוריי שהקול שלי לא נפגע. בגלל שלא דיברתי כבר הרבה זמן רצו להכניס אותי לגן של אילמים, אבל אבא שלי התעקש שאכנס לגן רגיל ואמר שככה אחזור לדבר.

במהלך השהות שלי בגן התרגלו אלי והייתי מדברת עם כולם ומתקשרת בעזרת הסימנים והידיים. הגיע יום הולדת שש שלי וחגגו לי בגן עם כל הילדים. אני לא זוכרת בדיוק איך הדברים קרו ומה בדיוק היה שגרם לי להוציא מילה מהפה, אבל כנראה מהשמחה ומההתרגשות פתאום אמרתי את המילה "מגרפה". אני לא יודעת למה דווקא מגרפה, אבל לאט לאט מאותו היום חזרתי לדבר.

הזוית האישית

יובל: היה לי כיף לדבר עם סבתא והופתעתי מהסיפור על השריפה ועכשיו אני אפילו קצת יותר מבין למה סבתא כזאת חרדתית ותמיד דואגת לנו כל הזמן.

סבתא: התקופה של הקורונה הציבה בפני כולנו אתגרים חדשים וייחודיים רק לתקופה זו. בייחוד המרחק החברתי והריחוק המשפחתי מהסבא והסבתא. הריחוק מהנכדים היה לי הכי קשה, הם הרגישו כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק. בתהליך העבודה והקשר עם יובלי הכרתי את הנכד יותר, צחקנו יותר, הבנתי כמה הוא גדל והופך לגבר קטן. הניסיון שלי עם העבודה בקשר הדורי הזכירה לי כמה חשובים סיפורי העבר שלנו וכמה חשוב להעביר אותם לנכדים. גם סיפורים חסרי משמעות. רק לספר להם ולהעביר להם את התחושות והרגשות שלנו שהיו בזמנו, וככה כשיגדלו יוכלו לספר את ההסטוריה המשפחתית.