מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה זיו (בעבר עדנה אנואר), נולדתי באיראן ב1951.

אני בת למשפחה יהודית של שבעה אחים שגרה בעיר "כרמאנשאה", כאשר מסביבנו גרו מוסלמים. היהדות שלנו הייתה מוסווית, הכל היה נעשה בשקט, כאשר הדלקנו נרות שבת, החלונות והווילונות היו מוגפים כדי שהשכנים לא יראו וישאלו שאלות. כשחגגנו את החגים גם הם נחגגו בשקט, בצנעה כדי שלא יגלו. למרות המרחק ולמרות הסביבה שבה גרנו, אהבת ארץ ישראל והציונות היו חדורים בנו ויצרו קשר רוחני חזק למסורות ולחגים.

זכור לי כילדה חג אחד שחיכינו לו כל השנה- ט"ו בשבט שמסמל יותר מכל את העצים ואת פירות ארץ ישראל. לילה לפני החג, כשהיינו הולכים לישון, אמא שלי הייתה תופרת לכל אחד שקית בד צבעונית, וממלאת אותה בפירות יבשים, פירות ארץ ישראל. בבוקר כשקמנו הייתה שמחה והמולה, כדי לראות איזה שקית אמא שמה לנו על הכרית, ובאיזה פירות היא מלאה. הייתה ביננו תחרות למי יש שקית יותר יפה. אכלנו את הפירות היבשים בשמחה, והרגשנו חיבור חזק לארץ למרות שלא היינו בארץ ישראל. באותו יום אמא הרשתה לנו לא ללכת לבית הספר, ואז החגיגה והשמחה הייתה אפילו יותר גדולה.

עליתי לארץ בגיל שש, התיישבנו במעברה בירושלים, הקליטה שלי לא הייתה קלה, ללא שפה, ללא חברים, ומנטליות שונה, אבל הרצון להשתלב ולהיקלט היה חזק, כך שעזר לנו להתגבר על כל הקשיים. במעברה סביבנו היו עולים מכל הארצות וכולם הרגישו שווים, ולא הייתה אפליה ולא שנאה. אלו היו "ימי הצנע" כאשר בארץ עוד חילקו תלושי מזון. כל משפחה התברכה במספר ילדים רב, ודאגתם העיקרית של כל ההורים הייתה הפרנסה. למרות שלא היה שפע לא באוכל ולא בביגוד, אנו הילדים היינו שמחים לשחק, מסיום בית הספר עד הערב בחוץ. ט"ו בשבט בארץ כמובן נחגג כל שנה בבית הספר, כל ילד היה צריך להביא, פרי אחד מפירות ארצנו, וכשאכלנו אותם זה היה מלווה בשירי ט"ו בשבט. למרות שחג זה נחגג בארץ בלי כל הפחד עם כל ילדי ישראל, עדיין אמא המשיכה באמצעים הדלים שהיו ברשותה, להמשיך את מסורת השקיות ואנו הילדים היינו יוצאים עם השקיות למחרת בשכונה, והיינו מכבדים את החברים שלנו בפירות ונהנים מהחופש ומהביחד.

משפחת אנואר, משפחתה של סבתא עדנה

הזווית האישית

סבתא עדנה: פרוייקט הקשר הרב דורי הוא פרוייקט נהדר, שהביא חיבור חזק ביני לבין הנכד שלי דניאל, הן ביום יום והן מבחינת העברת ההיסטוריה שלי ושל המשפחה שלי, החיים בחוץ לארץ, הכמיהה והחיבור לארץ ישראל. הפכנו ממש לחברים קרובים.

דניאל: החיבור ביני לבין סבתא שלי הפך להיות יותר חזק, והיה לי מעניין לשמוע את הסיפור שלה, על הילדות שלה בחוץ לארץ, ושל המשפחה שלה, ושלמרות האיסורים והפחד מהאסלאם, הם הצליחו לשמור על החיבור לארץ על ידי חגיגת החגים והמסורות.