מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של גדי וינטר – מלחמת יום הכיפורים

"אני זוכר שבמשמרת שלי הייתי עם עוד חייל כשהוציאו את הנשקים לתעלות, אז הביאו לנו איזה מאג, קיבלנו אותו פשוט מלוכלך, כל הכדורים עם ירוקת מגעילה, אז לקחנו איזה חומר ניקוי שהיה שם וישבנו כשלוש שעות ופשוט קירצפנו אותו".

הכל התחיל יום אחרי ראש השנה, תשעה ימים לפני יום הכיפורים. יצאנו לתפקיד של תגבור בסוללת טילי הוק, שנמצאת במדבר סיני, ליד ציר הג'ידי, בערך 5 קילומטר מתעלת סואץ. נסענו לשם מחיפה כ-12 שעות.

כשהגענו, התחלנו לאייש את העמדות, ובעצם התחילה סוג של שגרה, שלא ממש בישרה על הבאות. היתה זו שגרה די רגילה. מי שעשה משמרות בוקר, היה קם והולך לחפש מים ואוכל, מתקלח והולך למשמרת. לא היו לנו שם מים, אז כשרצינו מים לשתייה, למקלחת וכו', היינו נוסעים עד לתעלת סואץ.

זכור לי, שביום שישי האחרון לפני המלחמה, הנהג שנוסע לקחת את המים מהתעלה, שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו. כמובן שאמרתי "כן". נסענו לתעלה, וכשהגענו הוא חיבר את הצינורות לשאיבה, ואני ממש ישבתי לי רגל על רגל בתעלה ופשוט היתה דממה. אף אחד לא היה מאמין שתהיה מלחמה.

למחרת, יום בשבת, חל יום כיפור. הייתי בעמדה כשפתאום שמעתי כריזה בקשר: "כל החיילים, נא להתייצב באוהל המפקד".

כשהגעתי, מפקד הסוללה סיפר לנו שהגיעו ידיעות מודיעין שעומדת לפרוץ מלחמה. אנחנו שהיינו בקו החזית, היינו אמורים לקבל את הידיעות ראשונים, אבל למעשה, כל ישראל ידעה שעומדת לפרוץ מלחמה ולנו סיפרו רק עכשיו.

בשעה שתיים נשמעה סירנה שאומרת שמטוס אויב מתקרב, שמענו את הסירנה, שמנו את החליפות נגד גז וירדנו לבונקרים.

אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע בומים של יציאות טילים ואז הבנו שהתחילה המלחמה, עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה וכל כמה הזמן שמענו עוד בום ועוד בום וזה פשוט לא הפסיק.

אחרי ארבע שעות מפקד הסוללה הגיעה אלינו וסיפר לנו מה בעצם הלך היום. הצבא המצרי היום שחרר לאוויר 80 מטוסים וכל מה שהם רצו לעשות זה להפיל את כל סוללות הטילים שלנו. אני זוכר, שבמשמרת שלי הייתי עם עוד חייל כשהוציאו את הנשק לתעלות, אז הביאו לנו איזה מאג, קיבלנו אותו פשוט מלוכלך כל הכדורים עם ירוקת מגעילה אז לקחנו איזה חומר ניקוי שהיה שם וישבנו שם שלוש שעות ופשוט קירצפנו אותו.

אני זוכר שהסתכלנו לכיוון התעלה. כל הזמן ראינו שם אש וירי וגם כל הזמן המצרים ירו ולא רק כדורים. המצרים ירו עלינו טילים כמו משוגעים. בסופו של עניין הלילה הראשון עבר יחסית סביר.

אנחנו עובדים ואז כולנו פתאום קולטים איפה חיל האוויר שלנו? בדיעבד אני יכול לומר לך שחיל האוויר באותם הימים היה מאוד עסוק דווקא בגבול שלנו עם סוריה. זה ממש לא כיף שמטוס עובר מעליך וזורק עליך פצצה של חצי טון, זה פשוט מפחיד בצורה נוראית.

הבנו שבעצם זו הייתה האסטרטגיה של המצרים. כל מה שהם רצו לעשות זה לעבור את התעלה, להתקדם שניים שלושה קילומטרים ולעצור. עכשיו תחשוב אם הם היו מתקדמים אני לא הייתי יושב ומספר את הסיפור הזה.

שלושה שבועות עברו נגמרה המלחמה. בצה"ל החליטו שמתחילים לשלוח אנשים הביתה. אנחנו היינו שם במילואים וצה"ל החליט שמכל קבוצה של מילואימניקים אחד יוצא הביתה ל-48 שעות. שרק הנסיעה הלוך וחזור היא 12 שעות אז בסופו של דבר יש לך 24 שעות למנוחה.

דיברנו בקשר והחלטנו שבחור אחד מהקבוצה שלנו יקח כובע, ישים בו פתקים עם כל השמות שלנו ינער ומי שיוצא יוצא. עכשיו יצא שם. לא חשוב מה השם שיצא, זה לא היה אני, אחרי כמה דקות אני מקבל שיחה בקשר מהבחור שיצא והוא אמר לי שהוא דיבר עם כל החבורה ושהם החליטו שאני נוסע הביתה.

כמובן אמרתי "לא מה פתאום" ואז הוא אמר לי "גדי אתה נשוי, יש לך כבר ילדה, אתה נוסע הביתה".

באותה תקופה בסיני אפילו שנגמרה המלחמה עדיין הסתובבו כל מיני אנשי קומנדו וחיילים מצריים והיה חשש שהם יפגעו בכוחות שלנו, אז מה שהיה זה שיצאנו עם משוריין, ספסלים מברזל, לא נוח, לא כל כך חסין לכדורים. בקיצור משוריין לא משהו, נסענו איזה חמש שעות עד לרפידים, שזה אמצע סיני, וכשהגענו לשם חיכה לנו אוטובוס של אגד והוא לקח אותי עד אשדוד, ומשם טרמפים עד לחיפה.

באשדוד לא חיכיתי דקה וכבר עצר לי טרמפ. כשהגעתי לחיפה, לפני שנסעתי הביתה, עצרתי אצל אבא שלי ולקחתי את המכונית שלו ונסעתי הביתה.

כשהגעתי הביתה לפני שנכנסתי, פרקתי את הדברים על המדרכה. נכנסתי הביתה כמובן חיבוקים נישוקים וכל זה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי היה אמבטיה חמה ופשוט נרגעתי מכל מה שהיה".

סבא שלי במתחם הג'ידי עם חבריו לסוללה

הזוית האישית

אראל ויטנר: ההשתתפות בתוכנית הקשר הרב דורי חיברה אותי לסבא שלי ולמשפחתי עוד יותר….