מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה פרי, נולדתי ברוסיה בשנת 1946. אבי אברהם, נולד בעיר חלם, פולין. אמי רחל, נולדה בעיר מינסק, רוסיה. עלינו לארץ בשנת 1950.

'שיכון עולים' היה המקום אליו עברנו להתגורר כילדים, אחרי שעזבנו את המעברה. בשיכון זה פגשנו חברים חדשים שהגיעו לישראל ממקומות שונים בעולם. בכל אחת מהדירות הקטנות, התקבלו החברים כבני משפחה. לאף אחד לא היתה משפחה נוספת, ורק לכרמלה, שעלתה מעיראק, הייתה גם סבתא!

התברר לנו במשך הזמן שבכל בית יש שפה "סודית". זו שפה שאנחנו כמעט לא מבינים, שפה שאותה מדברים רק בבית. אנחנו, הילדים, כבר ידענו עברית מהגן, מבית הספר, מהרחוב, אך ההורים העדיפו לדבר בבית בשפה "הסודית". ההורים דיברו בשפה הזאת כדי שאנו, הילדים, לא נבין שהם דנים בענייניים "סודיים". בעיות בעבודה, בעיות כלכליות, עניינים רפואיים, ובעיקר – לא רצו לספר זיכרונות מהעבר.

היו משפטים קבועים שאותם ידענו בכל השפות "הסודיות": "עלה מיד הביתה!", "שב יפה!", "תרחץ ידיים!", 'תזמין את חבריך לארוחה!', "כבר מאוחר, מחר בית ספר!" (כן, כל המשפטים הסתיימו בסימן קריאה). הבנו אותם בצרפתית, בפרסית, ברומנית, בפולנית, בהונגרית, בערבית ועוד. דרשנו מההורים לא לדבר איתנו בשפות זרות מחוץ לבית, ולאט לאט נענו לדרישתנו.

ל'שפה הסודית' נוסף גם 'סוד' השמות. כבר כשעלינו לארץ, שנתיים אחר קום המדינה, התעוררה בעיה עם השם של אמי. פקיד משרד הפנים שקיבל את פנינו שאל אותה לשמה והיא אמרה: "קוראים לי בבית רעיה וגם רוחק'ה". הפקיד טען שאלו אינם שמות מקובלים בעברית, ומצא שם אחר מתאים – רוזה .זה השם שהיה רשום בתעודת הזהות של אמי עד יום מותה. כשרצינו להרגיז אותה קראנו לה רוזה. כיפרנו על כך רק כשנפטרה, ועל מצבתה רשמנו את שמה: רחל.

למזלנו, אמי לא סיפרה לפקיד מה השמות ה"סודיים" של האחרים במשפחתנו, וכך הצלחנו להירשם בשמות העבריים שלנו: אבי בשם אברהם (ולא איליושה), אחי בשם מיכאל (ולא מישה), אני בשם רבקה (ולא אירקה). למשפחות של חברינו בשיכון קרו מקרים דומים. גם אצלם שמענו לעיתים קרובות את 'סוד השמות' בהם נקראו רק בבית.

בבית של רותי דיברו בלאדינו, וקראו לה 'ויולה' כי ההורים עלו מבולגריה. בבית של שולמית קראו לה 'שלימה' והשפה הסודית בבית היתה רומנית. בבית של יעל דיברו פולנית וההורים קראו לה 'יולה'. צרפתית יכולנו לשמוע אצל ילדים שהוריהם עלו ממקומות שונים בעולם. אצל אסתר (בבית אסתריקה) שהוריה עלו מאלכסנדריה שבמצרים, ולאביה קראו מוריס. וצרפתית שמענו גם בבית של שמעון (בבית –  שימי), שאמו ז'ולייט עלתה מאלג'יר.

בביתנו גיליתי לאחר העלייה לארץ שיש להוריי שפה שאותה לא הכרתי בעבר –  יידיש. אחי ואני למדנו שפה זאת עד מהרה, מכיון שההורים תיקשרו איתנו בשפה זאת. והשפה 'הסודית' שבה המשיכו לדבר היתה פולנית – רוסית. שפת היידיש מצאה חן בעינינו. התנאי היה שידברו איתנו בשפה זאת רק בבית. גיליתי שקל גם לקרוא בשפה זו, כי אין צורך ללמוד א' ב' חדש ויש הרבה מילים דומות בעברית.

לעיתים קרובות, שמעתי בבית את המילה "מענטש" בהקשרים שונים. כשהייתי מתייעצת עם הוריי היו אומרים לי: "בכל מעשה ובכל החלטה צריכים להיות קודם כל "מענטש". כשביקשתי  לדעת את פירוש המילה אמרו לי: "בן אדם". במשך הזמן הוברר לנו שזאת לא רק מילה בשפה "הסודית" יידיש, אלא מוכרת כמילה בינלאומית. 'מענטש' הוא אדם טוב שמתנהג באופן אנושי, מתחשב באחרים ומכבד אותם, נוהג בסובלנות – כי כך צריך להתנהג אדם אמיתי.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: סבתא רבקה יקרה, שמחתי לפגוש אותך ביחד עם סבים וסבתות אחרים, שמחתי ששתינו יכולנו לשתף, להשתתף ולשמוע ביחד גם סיפורים של משפחות אחרות. יכולתי להתרשם שהיו חוויות שונות בעבר – משחקים שונים, תחפושות שונות. תודה שהשתתפת גם איתי במפגשים של הקשר הרב דורי למרות שהשתתפת בעבר עם אחי איתמר.

סבתא רבקה: מאיה היקרה שלי, נהניתי מאוד לפגוש אותך גם במסגרת המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי ולחלוק איתך זיכרונות מתקופת ילדותי, ומחוויות סבים וסבתות אחרים ונכדיהם – חברייך לשכבה. היה מעניין מאוד להשוות בין מה שהיה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה לתקופה הנוכחית. ראינו שמנהגים שונים עברו מדור לדור , למרות הקשיים בדרך. אני מאחלת לך שתצליחי לממש את כל כישרונותיך. אני מאחלת לך שתמיד תוכלי ליהנות ממה שאת בוחרת לעשות. מאחלת לך שתמשיכי להיות "מענטש", ג'ינג'ית מקסימה.

סבתא רבקה תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2018, לקריאתו לחצו על הקישור: כיתה א' במעברה