מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מאיה, את העבודה הזו עשיתי על סבתא שלי מצד אמא, ששמה מינה איתן (שם משפחתה המקורי היה שליטא).

סבתא שלי, מינה נולדה בקפריסין במחנות המעצר של הבריטים. סבתי עלתה לארץ עם הוריה – נעמי ויעקב –  בהיותה בת 3 חודשים ואת חמש השנים הראשונות לחייה עשתה בקיבוץ "בית השיטה" שם נולדו גם שני אחיה.

החיים בקיבוץ מאוד מצאו חן בעיניה של סבתא מינה, אבל לאמא שלה, נעמי היה קשה להשלים עם הלינה המשותפת שהפרידה ילדים מהוריהם בלילות. סבתא רבתא נעמי הייתה מאוד רגישה לסבל של בתה כל ערב לפני ההשכבה בבית הילדים ולכן כשסבתא מינה היתה בת חמש, יצאה כל משפחת שליטא: יעקב, נעמי והילדים- מינה, בני ורמי מהקיבוץ.

שבע שנים הם גרו בקריית שלום, פרוור של תל אביב, ומשם יש לסבתא הרבה זיכרונות ילדות: משחקי השכונה, חוג בלט, הופעות מהבלט וחברה טובה שסיפרה לה את כל הסודות. כעבור זמן המשפחה עברה לחולון משום שההורים רצו דירה גדולה יותר.

בחולון הכירה סבתא את תנועת "הנוער העובד" והייתה מאוד פעילה בה. היא הייתה מדריכה צעירה וביימה הצגות ושם גם הכירה את סבא אמנון. סבא אמנון היה המדריך האחראי וסבתא הייתה חניכה בכיתה י'. כשסבתא התגייסה לנח"ל ויצאה עם חברי הגרעין לקיבוץ, התחדש הקשר עם סבא אמנון. בסיום השירות היא וסבא התחתנו ושניהם היו חברי קיבוץ בחמדיה.

אחרי החתונה סבא וסבתא למדו באוניברסיטת תל אביב. הם גרו 3 שנים בתל אביב ועבדו במזכירות הנוער העובד. עם סיום הלימודים, שבו סבא וסבתא לקיבוץ וכאן קרו שני מאורעות חשובים – נולדה ביתם הבכורה אורי (אמא שלי) ושניהם היו למורים מן המניין בבית החינוך המשותף בקיבוץ נווה איתן. סבתא מאוד אהבה את ההוראה והכניסה הרבה יוזמות יצירתיות ללימוד הספרות.

בשנת 1978 יצאו סבתא מינה וסבא אמנון ושני הילדים אורי ואופיר לשליחות בארה"ב. סבא היה שליח של הסוכנות וסבתא "עשתה חיים", למדה בקורסים ולימדה עברית באולפן. אחרי 3 שנים בניו יורק חזרו בני המשפחה לקיבוץ ונולד הבן השלישי –  אודי. שוב השתלבו סבא וסבתא בחיי הקיבוץ. סבא היה מזכיר ומנהל בית ספר וסבתא הייתה מורה ורכזת תרבות וביימה הצגות יפות בקיבוץ,  אבל בקיבוץ התרחשו תהליכים שלא מצאו חן בעיני סבא, והוא הציע שהמשפחה תעזוב את הקיבוץ.

בשנת 1987, אחרי 20 שנות חברות בקיבוץ יצאה המשפחה לכפר הנוער "הדסים". בכפר הנוער "הדסים" רוו סבא וסבתא נחת מהעבודה, סבא היה מנהל בי"הס וסבתא ריכזה את מגמת תאטרון ומגמת קולנוע, וגם הספרים שכתבה לילדים התפרסמו בתקופה זו. החיים היו טובים ונעימים כיוון שסבא וסבתא אהבו מאוד את העבודה החינוכית. כשהגיעה עת הפרישה עברו סבא וסבתא מהדסים לכפר סבא, שם הם גרים עד היום. סבא מתנדב בעמותות שונות כגון ביטוח לאומי "וידיד לחינוך". סבתא גם היא התנדבה "בידיד לחינוך",  אבל את עיקר זמנה ומעייניה היא מפנה לכיוון כתיבה (2 ספרים יצאו בתקופת הגמלאות) וכמובן לנכדים.

השעון

כאמור, סבתא שלי, מינה, נולדה בקפריסין, במחנות המעצר שהקימו הבריטים. השנה הייתה 1947. מדינת ישראל עדיין לא קמה, ובארץ שלטו הבריטים. (האנגלים). הבריטים הגבילו מאוד את העליה לארץ ורק מי שקיבלו אישור עליה שנקרא "סֶרְטִיפִיקָט" יכלו להיכנס. נעמי ויעקב הגיעו לארץ כמעפילים באוניה "תיאודור הרצל",  אבל הבריטים לא הרשו למעפילים לרדת לחוף. הם פגעו בספינה וגררו אותה לנמל, הורידו את כל המעפילים והעלו אותם על אוניה אחרת שלקחה אותם לקפריסין.

נעמי, סבתא רבתא שלי, הייתה אז בהריון עם מינה'לה, סבתא שלי. היא לא ידעה עדיין שעומדת להיוולד לה בת. אז לא ידעו מה מן התינוק עד שנולד. מסע כזה בספינה עמוסת מעפילים, הרבה מעבר לקיבולת שלה, היה גם מסוכן וגם מאוד לא נוח לאישה בהריון. נעמי, סבתא רבתא הייתה אז בחודש השישי.

אבל גם נעמי וגם יעקב היו נחושים בדעתם להגיע לארץ ישראל. את המסע לכאן  הם התחילו כשהסתיימה מלחמת העולם ב-1945. במלחמה הזאת איבד סבא רבא יעקב את אמו ואשתו ובתו הקטנה וסבתא איבדה בן זוג אהוב. הרבה אנשים אבדו אז בני משפחה יקרים.

שניהם, סבא רבא יעקב וסבתא רבתא נעמי נפגשו בבית ילדים. בתי ילדים כאלה הקימו ארגונים יהודיים אחרי המלחמה ולשם קִבצו ילדים שנשארו לבדם אחרי המלחמה. כמעט כולם איבדו את הוריהם. מצאו אותם אצל משפחות שנתנו מחסה תמורת כסף או מתוך אצילות, במנזרים וביערות. ילדים שבמשך שנים היו מנותקים ממשפחתם והיה צריך להחזיר להם את האמון בבני האדם.

בבית ילדים אחד, בעיירה לודביקובו, בשְלֶזְיָה היה צוות של אנשים מבוגרים שטיפל בילדים. לשם הגיעו ושם עבדו גם נעמי ויעקב. סבא רבא יעקב היה שם מורה, כנראה לימד שם עברית וסבתא רבתא נעמי הייתה אחות. סבא יעקב ראה איך נעמי מטפלת בילדים ברוך ובמסירות, ילד היה יכול להתלונן על משהו מציק באמצע הלילה, והיא תמיד נתנה לו את הטיפול המסור בלב אוהב וידיים מלטפות.

הוא התאהב בה והציע לה נישואים ולהצטרף אליו למסע לארץ ישראל. שניהם ידעו שהדרך תהיה קשה. הדרכים היו אז משובשות אחרי המלחמה, וידעו שהאנגלים מגבילים את הכניסה לארץ, אבל סבתא רבתא נעמי רצתה מאוד להקים בית יציב וחם אחרי המלחמה. החתונה שלהם הייתה בעצם הסכמה שנתנו זה לזו במילים. סבא רבא יעקב נתן לכלתו שעון זהב קטן שהיו לו שתי רצועות שחורות.

שעון זה היה כמו טבעת נישואין. בערך שנה וחצי אחרי עבודה משותפת בבית הילדים סבא רבא יעקב וסבתא רבתא נעמי התחילו את המסע שלהם לארץ ישראל. סבתא רבתא נעמי כבר הייתה אז בתחילת ההריון עם סבתא מינה. סבא רבא יעקב דאג שאולי יהיה לה קשה להיטלטל בדרכים, אבל סבתא רבתא נעמי אמרה, ששום דבר לא יהיה קשה בעיניה,  והם יצאו לדרך. וכמו שספרתי הם הגיעו לארץ, גורשו לקפריסין ושוב העפילו לארץ, אחרי שסבתי מינה נולדה. הם קראו לה מינה על שם אמו של סבא רבא שלי.

סבתא רבתא נעמי שמרה את שעון הזהב הזה בתיק מיוחד שהיה מונח תמיד למעלה בארון. רק לפעמים, בעיקר כשהלכו לאיזה אירוע כמו חתונה, היא ענדה אותו. זה לא היה שעון שאפשר היה לסמוך על הדיוק שלו. הוא היה יותר "בתפקיד" צמיד. למעשה סבתא רבתא נעמי לא ענדה שעון אף פעם. היא אמרה שיש לה שעון בבטן. היא מרגישה מה השעה. (מעניין שגם לסבתא מינה יש תכונה כזאת. היא יכולה להתעורר בבוקר בשעה שהחליטה בדיוק דקה לפני השעון המעורר). שעון הזהב הזה עבר לסבתא מינה. סבתא מינה נתנה אותו לצורף שיעשה ממנו צמיד. הצורף פרק את הרצועות השחורות,  והרכיב לשעון צמיד זהב. הוא גם הוציא את גוף השעון וכיסה אותו בעלה זהב. גם סבתא מינה לא הרבתה לענוד את השעון מפחד שיקרה לו משהו ותמיד שמרה אותו במקום סתרים.

לקראת יום הולדת 50 של אמי, אורי, החליטה סבתא מינה להעניק את השעון לבתה הבכורה. היא חשבה שזאת תהיה מתנה משמעותית לגיל משמעותי ותהיה עדיפה על כל מתנה שתקנה בכסף. אורי בתחילה סירבה לקבל מתנה בעלת ערך רגשי כה רב, אבל סבתא התעקשה. כך הגיע השעון אלינו וגם אמי שומרת עליו מכל משמר. מצורפות בו תמונות של מנגנון השעון שעדיין מצוי בידי סבתי,  וכן תמונות של סבתא רבתא נעמי, סבא רבא יעקב וסבתא מינה במחנה המעצר בקפריסין.

הזוית האישית

מאיה: אני למדתי מעבודה זו כמה דברים:  המוטיבציה של סבא רבא יעקב וסבתא רבתא נעמי לימדה אותי, כמה הכל אפשרי ושאם נרצה משהו, והוא יהיה באמת חשוב לנו ונתאמץ בשבילו,  הוא יקרה וזה אפשרי. אני מאוד שמחתי לדעת עוד דברים על העבר של סבא וסבתא שלי, למדתי דברים המאפשרים לי לדמיין איזה בני אדם סבא רבא וסבתא רבתא שלי היו ואיך הם חיו את החיים שלהם, מה היו הערכים שלהם וכמה הם היו חדורי מטרה.  מאוד שמחתי לכתוב את העבודה הזו משום שהיא נתנה לי עוד ידע על צדדים של המשפחה שלי שלא הכרתי עד היום. להמשיך לשמור ביחד על קשר ולשתף אחת את השנייה ולהיפגש כמה שיותר. היה לי ממש מעניין ללמוד על סבתי דברים חדשים.