מאגר סיפורי מורשת

שמי צילה קצ'קה, נולדתי בתאריך 22.09.1948 בעיר דורפנמרקט שבגרמניה. לאמי קראו גוצ'ה (גולדה) לבית יסנה, נולדה בפולין בשנת 1922. לאבי קראו יומק (בנימין) לבית מרמור, נולד בפולין בשנת 1919. שניהם ניצולי שואה שחיו במחנות העקורים בגרמניה, שם נולדתי בשנת 1948 ועליתי לארץ בשנת 1949 באונייה "עצמאות".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבא שלי נלקח מיד כבר בשנת 1939 למחנה כפייה (מחנה עבודה) ועבר מספר מחנות במהלך המלחמה, ביניהם מיידאנק ובוכנוולד. הוא השתחרר בשנת 1945 על ידי האמריקאים במשקל 39 קילו. הוא הצליח לשרוד בזכות קולו היפה: הוא שר לנאצים במחנות ובתמורה קיבל עוד פרוסת לחם. אימא שלי הייתה בגטו בסוסנוביץ (עיר בפולין) עד שנת 1942 ומשם נלקחה למחנה כפייה בצ'כיה. היא השתחררה ממחנות הכפייה על ידי הרוסים בשנת 1945.

לאחר המלחמה התברר להוריי (שלא היו נשואים אז) שכל משפחתם (הורים, אחים, בני דודים, דודים) – נספו בשואה, פרט לאחות אחת של אבי. אמי ניסתה למצוא את משפחתה בפולין, חזרה לבית הוריה שנתפס בזמן המלחמה על ידי השכנים הגויים, ולא מצאה אף אחד. קבלת הפנים של השכנים הייתה: "את עוד חיה?". אמי הבינה שאין לה מה לעשות יותר בפולין ונשבעה שכף רגלה לא תדרוך בפולין יותר, ואכן – לא הייתה בפולין עד סוף ימיה.

אחרי המלחמה הוריי הועברו מפולין לגרמניה על ידי הג'וינט אל מחנה עקורים, שם הכירו, התחתנו ואני נולדתי בשנת 1948. בשנת 1949 עלינו לארץ דרך איטליה באונייה עצמאות. מהאונייה הגענו למעברה ברעננה שהייתה ממוקמת באזור כפר נחמן של היום. כל משפחה קיבלה יחידת דיור קטנה צריף מעץ עם גג עשוי פח. חיינו שם מספר חודשים עד החורף. תנאי המגורים היו קשים מאוד: הגשם חדר מן החלון והציף את החדר ומיטת התינוק שלי שטה במים.

דודתי (אחות של אמי) עלתה ארצה בשנת 1936 לרעננה וגרה אז ברחוב אחד עם ברעננה בבית קטן, משפחה עם שתי בנות. הם פינו לנו חדר בביתם וגרנו שתי משפחות בבית קטן. אבא שלי עבד בכל עבודה מזדמנת בבניין, בסלילת כבישים, בחקלאות – העיקר להביא כסף למחייה. אחרי שנה עברנו לשכונת רמת עמידר ברמת גן, לדירת חדר עם מטבחון קטן, חדר שירותים ומקלחת. הייתה לנו חצר בחלק האחורי של הבית, ההורים שלי גידלו שם ירקות (בצל ירוק, גזר, עגבניות) לשימוש עצמי.

בשנת 1953 נולדה אחותי ציפי. עכשיו גרנו בדירת חדר ארבע נפשות. החדר היחיד שימש גם כסלון, כחדר שינה, וגם כחדר משחקים. בשנת 1955, כשהייתי בת 7, עברנו לחולון לדירת שניים וחצי חדרים, הדירה נראתה לי כמו ארמון! השכונה נבנתה לעולים החדשים, כל הדירות היו בגודל שווה ובצורה שווה, והוגרלו על ידי הדיירים על ידי הוצאת פתק בו היה רשום מספר הבניין, קומה ודירה. הוריי גרו בדירה זו עד יום מותם.

העולים החדשים שהגיעו לארץ עם קום המדינה היו פליטים ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב חסרי כל. כדי לעזור להם, המדינה חילקה תלושי מזון: כל משפחה קיבלה הקצבה לפי גודל המשפחה והייתה ממירה את התלושים במכולת למצרכי מזון. תקופה זו ידועה כ"תקופת הצנע", ונמשכה משנת 1949 עד שנת 1959.

בחולון למדתי בבית ספר יסודי בשם כצנלסון, זה היה בית ספר חדש שהוקם כדי לקלוט את כל ילדי העולים. בית הספר היה בית ספר צומח, אני הייתי במחזור ב'. במחזור א' למד סבא חיים (עכשיו בעלי). לא היו מספיק כיתות להכיל את כל התלמידים, למדנו 53 תלמידים בכיתה, ישבנו שלושה תלמידים ליד שולחן של שניים. בשלב מסוים למדנו במשמרות, משמרת ראשונה בבוקר מ 08:00-12:00 ומשמרת שנייה מ 12:00-16:00. כל בוקר לפני תחילת הלימודים, כל התלמידים היו נאספים במגרש בית הספר להנפת הדגל והמנהל היה מקריא שיר. לכל תלמיד היה עץ משלו ששתל בט"ו בשבט בחצר בית הספר ודאג לו במשך השנים, עם הזמן הפכה החצר החולית לגן פורח.

מנהל בית הספר אריה חורשי היה משורר וסופר שהאמין שאהבת הארץ נקנית דרך הרגליים. יצאנו למסעות ארוכים למרות שההורים מחו על זה. יצאנו לקיבוצים לעזור בעבודת השדה, ישנו במבנים ששימשו כמוסך על מיטות צבאיות ישנות מתקפלות. היינו נפגשים בערב שישי לקבלת שבת יחד עם המורים והמנהל.

חיינו חיים פשוטים בבתים קטנים, אבל היינו שמחים. לא הייתה טלוויזיה, שיחקנו הרבה בחוץ בחבל, קלאס, חמש אבנים, גולות, גוגואים. בחורף היינו משחקים בבית משחקי קלפים, מונופול ודוקים. לא היו טלפונים וקבענו בסוף יום הלימודים מה עושים אחר הצהרים ואצל מי נפגשים. במידה ולא הינו קובעים, היינו הולכים לחבר או לחברה ברגל. היו מקרים שהם לא היו בבית, אז חזרנו הביתה או הלכנו לחבר אחר.

מכיוון שלא היו אז מקררים על חשמל, היינו משתמשים בקרח לקירור. היו מין "ארגזים" עם דלת, בארגז היו מדפים, בחלק העליון היה תא בו שמו גוש קרח ומתחתיו מגירה שאגרה את מי הקרח הנמס. כשהמגירה התמלאה מים, שפכנו את המים לכיור. את הקרח קנינו מעגלות שמכרו קרח, הן עברו ברחובות, צלצלו בפעמון ואנשים היו יורדים לקנות שליש או חצי בלוק קרח. לפעמים היינו קונים קרח בבית חרושת לקרח שהיה קרוב למקום מגוריי. גם נפט מכרו כך, הייתה מגיעה מיכלית שהכילה נפט והיינו יורדים עם ג'ריקן לקנות נפט לבישול ולחימום. את החלב לא קנינו במכולת, היה עובר חלבן מרחוב לרחוב, מבית לבית, מדירה לדירה, ומשאיר בקבוקי חלב ליד כל דלת. למחרת בבקבוקי החלב הריקים היינו שמים כסף כתשלום, עד שעבריינים החליטו לגנוב את הכסף מהבקבוקים ועברנו לשלם לחלבן עצמו פעם בשבוע ביום שישי.

הזמנה לחתונה של הוריי ודודתי שנישאו תחת חופה אחת

בבית הספר היסודי למדנו מכיתה א' עד ח', לא הייתה חטיבת ביניים וכדי להתקבל לבית ספר תיכון היה צריך לעבור מבחן "סקר", שהיה מבחן ידע כללי. רק מי שעבר אותו בהצלחה התקבל לתיכון עיוני, ומי שלא עמד במבחן למד בבית ספר מקצועי. למדתי בתיכון "קוגל" בחולון. תקופת התיכון הייתה תקופה נהדרת: הייתי בתנועת הנוער "העובד והלומד", הקן היה סמוך לתיכון ובהפסקות הגדולות היינו נפגשים שם – חבורה רעשנית ושמחה. בפעולות בקן רכשנו ערכים לאהבת הארץ, למעורבות חברתית ושוויון. מלבד הפעולות שהתקיימו בקן, יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים, עזרנו בעטיפת אשכולות בננה במטעים, בקטיף, במטבח. את ילדי הקיבוצים אני זוכרת כמנוכרים ומתנשאים, הם היו הצברים "השווים" ואנחנו העולים החדשים. מכיוון שהוריי התנגדו שאצא להגשמה, נאלצתי לעזוב את התנועה בכיתה י"ב כדי לתת לגרעין היוצא להגשמה להתגבש. אחרי שעזבתי את התנועה  אני וסבא חיים (בעלי) הפכנו לזוג.

התגייסתי לצבא בשנת 1966 במלחמת ששת הימים (היא נקראת כך כי היא ארכה שישה ימים), הייתי חיילת בפיקוד דרום. אני זוכרת את שלושת שבועות המתח לפני פרוץ המלחמה, את בוקר פרוץ המלחמה את האופוריה את הטנקים עם החיילים שחזרו מהמלחמה, את האנשים ברחובות עם פרחים ועוגות השמחה והגאווה.

אחרי הצבא למדתי בבית ספר ללבורנטים. הייתי לבורנטית רפואית כל שנות עבודתי עד יציאתי לגמלאות. התחתנתי עם חיים, חברי מהתיכון. נולדו לנו שלשה ילדים ועשרה נכדים.

מדי פעם אני נזכרת בדברי אבי שאמר: "ההמשכיות שלנו היא הניצחון על הנאצים". הוריי ניצולי השואה שהגיעו לארץ בודדים וחסרי כל, אחרי שאיבדו את משפחותיהם בשואה, זכו לילדים, נכדים ונינים שחיים ברווחה ובטוב.

מימין: תעודת הלידה המקורית שלי, במרכז: תעודת עלייה לארץ של הוריי ושלי, משמאל: אישור מפקד העולים של הסוכנות היהודית

הזוית האישית

סבתא צילה: הפגישה בינינו הייתה מהנה ומלמדת, זו הייתה הזדמנות לספר על ילדותי השונה כל כך מילדות הילדים היום, ורומי הייתה פתוחה וסקרנית, היא אהבה לשמוע סיפורים אלה. חשוב לי מאוד שסיפורי השואה והחיים בארץ יהיו מורשת לדורות הבאים.

רומי הנכדה המתעדת: זו פעם ראשונה ששמעתי את הסיפורים האלה של סבתא, זה מאוד מעניין ומלמד ובעיקר מהנה.