מאגר סיפורי מורשת

שמי אבלינה בלילובסקי, נולדתי בתאריך 21.06.1936, בקייב, בברית המועצות. להוריי קוראים פאניה ואברהם. יש לי שני אחים: אחות תאומה ושמה יבגניה, ואח שגדול ממני בתשע שנים ושמו לב.

חיי השתנו ביום הולדת 5 שלי ושל אחותי. הייתה לנו יום הולדת מאוד גדולה עם המון אורחים, וחגיגת יום ההולדת נמשכה עד מאוחר. אני זוכרת שהאורחים הלכו מאוחר, וביום למחרת בבוקר (22.06.1941) אימא שלי שטפה כלים. אני זוכרת שבאותו רגע הכריזו על מלחמה עם גרמניה והחלו לירות על קייב.

ברגע שהחלה המלחמה, אבא שלי נלקח להילחם במלחמה, הוא היה מפקד בצבא האדום ונלחם נגד הנאצים. אני ומשפחתי (אימא שלי, אחי הגדול ואחותי התאומה) נשארנו בקייב. אימא שלי פחדה לעזוב למקום אחר, ולכן בהתחלה נשארנו שם עד שבתחילת ספטמבר היו המון שמועות שהגרמנים עומדים לפלוש לקייב ולהרוג יהודים, לכן אני ומשפחתי נסענו לעיר אחרת בברית המועצות – סטלינגרד, שם גר אח של אימא שלי. השמועות היו נכונות, כי ב-28.09.1941 הגרמנים פלשו לקייב ולקחו יהודים על מנת להרוג אותם. כשהיינו בסטלינגרד, גרנו אצל אח של אימא שלי, שהיה מחזאי מפורסם. אך מהר מאוד היינו צריכים לברוח גם משם, כי הגרמנים הגיעו גם לשם, אבל למזלנו הספקנו לצאת משם. האח של אימא שלי נסע עם התיאטרון, ואני ומשפחתי נסענו לכפר שנמצא באזור אורל.

בכפר האנשים היו עניים ומסכנים, ואני זוכרת שהייתה סבתא אחת בכפר שהצילה אותנו ונתנה לנו לגור אצלה. אך אני זוכרת רגע נוראי שבו אמי התפרקה. באותו הלילה כשרק הגענו, הסבתא סיפרה לאימא שלי דברים נוראים על היהודים, תיאורים נוראים על הילדים שיש ליהודים, ואימא שלי שהיא יהודיה – היה לה מאוד קשה לשמוע את זה. אך למזלנו בכפר לא גילו שאנחנו יהודים, ולכן יכולנו להמשיך להתחבא שם מהגרמנים. השהות שלנו בכפר לא הייתה פשוטה, חיינו ברעב, לא היה מה לאכול, בדרך כלל היינו אוכלים שאריות מתפוחי אדמה שאימא שלי הייתה מבשלת. עקב הרעב הקשה חלינו גם במחלות. בנוסף חיינו בצפיפות רבה, לא הייתה לנו אפשרות להתקלח, היינו מלאים בכוויות ובפצעים. לאחר שלוש שנים במהלכן היינו באותו הכפר, בשנת 1944, חזרנו לדירתנו הישנה בקייב.

כשחזרנו גילינו שלא נשאר כלום: כל הרכוש שלנו נעלם מלבד מיטה אחת, בה היינו צריכים לישון יחד כל המשפחה שלי, מלבד אבא שלי שעדיין נלחם במלחמה. בשנת 1944 הלכנו לבית הספר, אני ואחותי עלינו לכיתה א'. אני זוכרת שבבית הספר היה ממש קר והייתה צפיפות בבית ספר כי לא היה מספיק מקום לכולם. גם כאשר הלכנו לבית ספר, הלכנו רעבים כי לא היה לנו אוכל. ובמקרה הטוב היינו אוכלים לחם יבש. התקופה בבית ספר לא הייתה פשוטה, היה לנו מאוד קשה, לא היה לנו כמעט כלום, למרות זאת סיימתי את הלימודים.

בשנת 1946, אבא שלי חזר מהמלחמה. הוא חזר מאוחר יותר כי הוא היה גם ביפן, שם נמשכה עדיין המלחמה. לאחר שסיימתי את הלימודים, הלכתי ללימודים באוניברסיטה וסיימתי ללמוד ב-1962. ולאחר מכן עבדתי כמהנדסת מכונות במפעלים עד 1991. בשנת 1991, למרות כל הקשיים שהיו, עליתי עם בני ואחותי למדינת ישראל כי היה לנו רצון גדול לעלות למדינת ישראל ולגור פה. כיום, יש לי שלושה נכדים מקסימים: רון, אמי וגיא, אני חיה באושר בארץ ישראל ומבלה עם משפחתי כל רגע.

הלימודים

בשנת 1944 לאחר שהמלחמה הסתיימה בקייב, וכשאני, אימא שלי והאחים שלי חזרנו לגור בדירתנו הישנה, עליתי עם אחותי לכיתה א'. ב-1956 סיימתי בית ספר בהצטיינות. ב-1956 התקבלתי ללמוד באוניברסיטה בסנט פטרבורג, אך באותה תקופה גרתי בקייב, לכן למדתי לבד. כלומר, היו שולחים לי חומרים שהייתי צריכה ללמוד והייתי לומדת ומשלימה אותם לבד. פעם בשנה, לכמה חודשים, הייתי נוסעת לסנט פטרבורג לעשות מבחנים."

בזמן הלימודים סבא וסבתא שלי נפגשו בספרייה, כאשר סבתא שלי חיפשה ספר שסבא שלי כבר לקח את העותק האחרון ממנו, אז הוא נתן לה את הספר וביקש ללמוד איתה ביחד, בגלל שהתקשה באותו החומר.

סבתא מספרת: "למדתי שש שנים, וסיימתי ללמוד ב-1962. היו תקופות שביום הייתי עובדת ובערב הייתי לומדת. עבדתי כמהנדסת מכונות עד שנת 1991, כי הייתי כבר בת 55 ובאותה תקופה בגיל הזה יוצאים לפנסיה. באותה שנה בדצמבר החלטנו לעלות לארץ ישראל וב-24.12.1991 עלינו לארץ ישראל."

מימין: סבתי, סבי ואבי כשהיה קטן, משמאל: סבתי ואבי כשהתגייס לצבא

העליה לארץ ישראל

העלייה לארץ ישראל לא הייתה פשוטה, כי באותה תקופה הרבה אנשים עלו לארץ ישראל, והיה קשה לקלוט את כל האנשים. לכן היינו צריכים לנסוע באוטובוס מקייב לעיר אחרת, משם לקחנו רכבת לורשה, בורשה היינו צריכים להמתין במלון שישה ימים עד שתהיה טיסה פנויה לישראל, ומשם טסנו לישראל.

בישראל גרתי בירושלים עד שנת 2007. לאחר שאחותי התאומה מתה, עברתי לגור בפתח תקווה, ואני גרה פה עד היום. למרות כל הרצון שלי ושל משפחתי לגור בארץ ישראל, הקליטה בארץ ישראל לא הייתה פשוטה. לא ידענו את השפה, לא היה לנו כסף ובגלל שהייתי כבר בגיל של פנסיה לא יכולתי להמשיך לעבוד. לכן, כדי להמשיך לפרנס אותי ואת בני הייתי צריכה לעבוד בנקיונות. בירושלים גרתי יחד עם בני ואחותי התאומה, והיה לנו קשה להתפרנס, אך בכל זאת לא ויתרנו והמשכנו להילחם על מנת שנוכל להמשיך לחיות פה בארץ ישראל ולחיות חיים יותר טובים מאשר באוקראינה. לבסוף, למרות כל הקשיים שהיו במעבר ובזמן המעבר לארץ ישראל, אני לא מתחרטת לרגע ואני שמחה שעלינו לארץ ישראל, למדינה שאליה אנחנו שייכים, ואני שמחה לדעת שהבן שלי, הנכדים שלי והמשפחה שלי זוכים לחיות בארץ ישראל.

החלום של סבתא

הילדות שלי ושל משפחתי לא הייתה פשוטה. אני ומשפחתי חיינו בעוני, ברעב ובצפיפות במהלך כל המלחמה ולאחר המלחמה. וגם לאחר שעליתי לארץ ישראל, חיינו במצב של עוני, והיה לי קשה לפרנס אותי ואת בני ולא ידעתי לדבר עברית והיו קשיים רבים בארץ. החלום שלי היה שלבני ולמשפחתו יהיו חיים יותר טובים משלי. שכל המשפחה שלי תהיה בריאה ומאושרת, יחיו בארץ ישראל בלי פחד ובלי מלחמות.

כיום אני מאושרת שיש לי משפחה, יש לי בן ושלושה נכדים וכל המשפחה שלי בריאה ומאושרת. אני ומשפחתי חיים באושר בארץ ישראל, ואני יכולה להגיד שהחלום שלי התגשם ואני שמחה על כך.

החלום של אמי

החלום שלי זה להתקבל ללימודי רפואה בארץ, ולהיות רופאה בבית חולים שאימא שלי עובדת בו – תל השומר. בנוסף, אני ארצה להקים משפחה גדולה כי, כיום יש לי משפחה קטנה וחסר לי שהמשפחה שלי לא גדולה ושבחגים השולחנות לא כאלה גדולים. כמובן, ארצה שכל המשפחה שלי תהיה מאושרת ובריאה, ובעתיד לבלות עם כל המשפחה שלי בחו"ל ולטייל בארץ ישראל.

חפץ אישי מיוחד

אבי היה מפקד בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. מלבד העובדה שזו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי ועבור משפחתי, היה לנו מאוד קשה לחיות שנים ללא אבי בידיעה שהוא נלחם למען מדינתו, אך גם מסכן את חייו. בסוף המלחמה, שמחתי לגלות שאבי שרד וכאות הוקרה על זה שהוא נלחם למען הצבא האדום הוא קיבל מדליה למען לחימתו. מדליה זו עוברת במשפחתנו במשך דורות, וזה מסמל עבורנו גאווה על הלחימה הקשה שמשפחתנו עברה על מנת שנוכל לחיות במדינתו בשלום יחד עם כל המשפחה.

אני זוכרת גם כשבני היה קטן ושהוא הסתכל על המדליה הזאת, זה אחד מהזכרונות היחידים שהיו לו מסבא שלו (לצערי הוא לא הכיר את סבא שלו מכיוון שהוא נפטר לפני שבני נולד). הוא היה מסתכל על זה והיה מלא גאווה לדעת שסבא שלו נלחם עבור מדינתו, והחלום שלו היה להתגייס לצבא ולהילחם למען המדינה שלו, וכך זה גם קרה, בני נלחם גם בצבא באוקראינה וגם בישראל.

לסיכום, המדליה הזאת מהווה עבור משפחתנו גאווה רבה והיא מהווה עבורנו זיכרון לאבי, הבן אדם שהוא היה, שהיה נלחם עבור כל אחד גם אם זה סיכן את חייו.

המשפחה יחד

הזוית האישית

אמי הנכדה המתעדת: במהלך כל כתיבת הסיפור על סבתי, נהניתי לעבוד עם סבתי ולגלות עליה ועל חייה דברים חדשים שלא ידעתי. בעקבות העבודה יחד, הרגשתי יותר חיבור אל סבתי, גיליתי בה צדדים שלא ידעתי עליהם. בזכות העבודה יחד, הבנתי כמה סבתי נלחמה למען המשפחה ולמען זה שאנחנו נחיה היום יחד כמשפחה בארץ ישראל.

אני שמחה לדעת שבזכות התכנית יישאר לכל המשפחה שלי זכר לסבתי בעתיד, לסיפור של סבתי, לערכים ולמשפטים שסבתי הנחילה בנו, ואני מאושרת שעבדתי יחד עם סבתי למען הזיכרון הקטן הזה. אני מודה על כל רגע שעבדתי יחד עם סבתי על התיעוד, והכי הרבה אני מודה לסבתי שלקחה איתי חלק בכתיבת הסיפור, שיתפה איתי פעולה ונהנתה לשתף את סיפורה ולדעת שסיפורה ייזכר במשך שנים רבות. אני מאחלת לסבתי שתמיד תהיה בריאה ומאושרת, ואני מודה על כל רגע איתה ואני מעריכה אותה מאוד.

סבתא אבלינה: נהניתי לעבוד עם נכדתי על העבודה ולספר לה את מה שקרה לי בחיי. אני מאושרת לדעת שהדור הבא ידע את הסיפור של משפחתי, ושהסיפור יישאר עוד להרבה דורות. אני מאחלת לנכדתי שתצליח בכל דבר שתרצה, שתמיד תהיה בריאה ומאושרת, ואני מאחלת לה שתגשים את כל חלומותיה.