מאגר סיפורי מורשת

שמי פלה כרמי, נולדתי בירושלים, חמש שנים לפני הקמת המדינה ב- 1943.

כל זיכרונות הילדות המוקדמת שלי קשורים למלחמת העצמאות, ובעיקר למצור על ירושלים. לשמחתי ההורים הגנו עלי ועל אחותי הקטנה יעל, כך שלא סבלנו מאוד מהמלחמה בכלל, ומרעב וצמא בפרט.

אהבתי מאוד את בית הספר היסודי שהיה קרוב מאוד לבית שלנו, בשכונת טלביה בירושלים. החברות שהכרתי שם מלוות אותי עד היום. את התיכון אהבתי פחות, אך רוב הזמן ביליתי בצופים, עמם יצאתי לטיולים, ולמחנות עבודה בקיבוצים. בכיתה יב' עברתי לתנועת נוער אחרת, שבזכותה הצלחתי להגשים את חלומי לחיות בקיבוץ.

בשירותי הצבאי, הגרעין שאליו הצטרפתי יועד לקיבוץ מחניים, ואת ההכשרה אליו עברנו תחילה בגבעת חיים, ובסוף השירות בחולתה. ביניהם טירונות ארוכה במחנה 80 ועוד חצי שנה בהיאחזות הנח"ל  במחנה קציעות. תקופה זאת הייתה אחת היפות בחיי.

בתקופת זו הכרתי את גידי (גדעון) כרמי שהיה לימים בעלי. התחתנו בשנת 1964 במחניים. והבאנו לעולם ארבע בנות: נגה, תמר, שני וגל ( אמא של שירה ). וגם תשעה נכדים.

מַחֲנַיִם הוא קיבוץ בצפון רמת כורזים, כשלושה ק"מ מצפון-מזרח לראש פינה, בתחום המועצה האזורית הגליל העליון. (ויקיפדיה).

שנה לאחר שהגעתי למחניים, יצאתי ללימודי גננות מורות בסמינר "אורנים", מקצוע בו עסקתי רוב חיי. בשנים הראשונות עבדתי במחניים כגננת, ואחר כך במבוא גליל. בהמשך עשיתי הסבה מקצועית לספרנית בבתי ספר בקרית שמונה, וברמת כורזים. בכל השנים הללו שילבתי תמיד את אהבתי למוזיקה בכלל, ולנגינה בכינור ובחליליות בפרט.

השם המיוחד שלי ניתן לי ע"י אמא שלי לזכר אחותה האהובה – פלה ז"ל, שנפטרה שלוש שנים לפני שנולדתי. לאמא שלי היו עוד ארבע אחיות (אנחנו משפחה של בנות), ופלה הייתה הכי קרובה אליה, גם בגיל וגם ברגש. היא היתה היחידה מבין האחיות, שנשארה בברלין בעת המלחמה, בשל נישואיה לצעיר, שלא היה מוכן לעזוב את גרמניה.

ב- 1940 היא נפטרה אחרי מחלת ריאות קשה. היא השאירה אחריה בת קטנה, גולדה, שגדלה בזמן המלחמה אצל כומר, ולאחריה עברה לחיות בשוויץ. עבור אמא שלי, האובדן של אחותה האהובה פלה, היה אירוע קשה ביותר. היא אף פעם לא אמרה זאת, אך בחושים של ילדה קטנה, הרגשתי את עוצמת הכאב.

באותה תקופה ניסו לשמור עלינו, הילדים (הצברים) ולא לספר לנו דבר ממאורעות השואה. ההורים לא סיפרו ואני לא שאלתי. וכך קרה שרק בגיל מבוגר, סיפרו לי את סיפורה של פלה שאני נושאת את שמה.

לא תמיד קל היה לחיות כילדה בירושלים של שנות ה – 50 עם השם הגלותי הזה. המון פעמים צריכה הייתי להדגיש שנולדתי כאן, שאני צברית ולא חלילה ילדה מסכנה מ"שם". לעיתים היו מקניטים אותי, וממציאים עלי שירים הקשורים לשם השונה הזה, אומנם בצחוק, אך אני הייתי נעלבת, ולא מראה זאת כמובן. חברותיי מירושלים ומהגרעין, היו מכנות אותי בכינויי חיבה שונים: פליינץ', לפה, פלינקה (זה היה הכינוי האהוב על הוריי) ופלינה.

הזווית האישית

שירה: אני מאוד שמחה שעשינו  את התוכנית הזו, כי כך אני יכולה לשמוע סיפורים מענייינים מסבתא פלה.