מאגר סיפורי מורשת

סיפורנו הוא סיפור המתעד שליחות לאוסטרליה בין השנים 1970- 1973 של בני משפחתי.

 

בשנים אלו שרתנו כשליחי עליה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ.. כשאני באה לבחור אירוע בחיי, קשה הבחירה. החלטתי "לדוג" זיכרונות מתקופה מאוד משמעותית בחיינו. שנינו, אישי יצחק ואני אורה אנשי חינוך כל חיינו הבוגרים. עבדנו בבי"ס "בארי".  אישי, יצחק (איציק) בתפקידי: מורה לחינוך גופני, סגן מנהל ומנהל. אנוכי מורה למוזיקה. לאחר עשר שנים במערכת החינוך, באופן מקרי (או שלא) פגש בעלי איש הסוכנות היהודית שהציע לו שליחות מטעם מחלקת הנוער והחלוץ ב… אוסטרליה.

 

לאחר חשיבה (מהירה) והתייעצות החלטנו להיענות להצעה. בהתכוננות מהירה על הסידורים האפשריים  משרד החינוך,  קורס לשליחים שעבר אישי ואני קורס להוראת עברית. מהר הבנו את המושג האמיתי של   שליחות ובוודאי כמי שעצם מהות חיינו הינה שליחות, הרי שבקטע זה ירדנו עד לעומקם של שורשי השליחות. מטרתנו השליחים לעודד בעיקר  בני נוער לעלות לישראל.

 

לא ארבה בתיאור הדרך לקצה העולם, הפרידה מהמשפחה תוך חשיבה על המרחק העומד להיות בינינו לתקופה ארוכה…ו יצאנו לדרך אל הבלתי ידוע עם שני ילדינו אמיר בן ה -7 וורדית בת ה- 4, (אימא של איתמר). לאחר טלטול בין טיסה לחניית הפסקה ועוד טיסה ועוד… שבעה ימים, נחתנו בסידני. 

 

אני, עם ביטחון של דוברת אנגלית, מתחילה לתקשר ו… חוטפת את שוק חיי לא הבנתי מילה ולא מאדם אחד. מיד הבנתי שהאנגלית אוסטרלית שפה שונה לגמרי מהאנגלית אותה למדנו…רק דוגמא: כבר בשדה התעופה שמענו אדם מסתובב וקורא: פייפר פייפר, חיפשנו מטוס ו…הבנו שמדובר, בכלל בעיתון לפי השפה המקומית. זה היה מהיר מאוד, נכחנו לדעת ששניי לדינו נקלטו בבי"ס ובגן דיברו (ורבו) ביניהם בלשון המקומית. אנו יצאנו לשליחות.

 

כאן אני מבקשת להרחיב את היריעה. לא אשכח במכתב השבועי (עד סוף השליחות שמרנו על הדיווח השבועי) הראשון, כתבנו הביתה עכשיו –  ממש הורדנו מרכאות מהמילה ציונות. זו תכלית ותמצית שהותנו. ויתרנו  הרבה ויתורים. מקום מגורנו נקבע בהוראת שירות הביטחון הישראלי בחו"ל- בסידני היפיפייה.

 

אני סוטה מעט מנושא הסיפור: משמעות המילה ציונות – ציון ( מילון אבן שושן), התנועה הלאומית מדינית של היהודים, שלבשה במשך כל תקופות הגלות ועד ימינו צורות שונות. (משחיות, עליות, שירת געגועים, חיבת ציון, ציונות מדינית), עיקר שאיפתה תחיית עם ישראל, הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י וריכוז כל פזורי ישראל בתוכה.

 

הציונות קיבלה תנופה חדשה בתקופתנו עד הקמת ההסתדרות הציונית העולמית ע"י דר' בנימין זאב הרצל וכינוסה קונגרסים הציונים. המטרה הסופית של הציונות התחילה להתגשם עם הכרזת מדינת ישראל ב- ה' באייר תש"ח.

 

אני מבקשת ממקום של צניעות – לספר מעט על הווי חיינו בגולה הרחוקה. עבודתו של איציק הייתה יסודית הן בשעות, ימי חופשות העבודה והן  מבחינת השקעה ביוזמות, קירוב ,איחוד – כנסים ופגישות כשכל במטרה אחת,

יש לנו ארץ אחת המחכה לכל עולה ועולה. ליישבה, לפתחה ולתרום לשגשוגה. בעלי, בעל כושר ארגון, שכנועו עמידה בפני ציבור, ובשפה שלא הייתה שפת אימנו הצליח לרכז נוער במחנות, שלא נראו כמותם באוסטרליה במרחבים הענקיים של סידני, מלבורן שם נמצאות רוב הקהילה היהודית.

 

במשך השבוע תכנן, ארגן, יצר קשר ובסופי שבוע (באוסטרליה הם ארוכים יותר), חופשים וחגים עם משמעות שליהדות ומסורת מפגשים במועדון במרכז העיר. הוא סחף נוער שהגיע לשמוע בצמא אודות הארץ האחת….ואכן, רבים עלו  לארצנו ,  נקלטו (לא תמיד בתמיכת הוריהם  ). אנו זכינו בשובנו להדים חיוביים. אורחים קבועים שהיו מגיעים ללא הודעה מוקדמת,  הגענו!  (שהרי אנו בתפקיד שליח לנצח…)

 

אני התקבלתי לעבודה בביה"ס היהודי "מוריה" כמורה למוזיקה ומורה לעברית. עבודתי  – כפי שהגדרתי הייתה הקשה והמתישה ביותר בכל שנותיי. תלמידי "מוריה" ברובם מהשכבה הגבוהה העשירים של יהודי הקהילה, שהרי יש בי"ס של המדינה ו"מוריה" בי"ס פרטי. קשה היה לי עם הוראת העברית שרובה תלמידים הבוגרים (עבור הצעירים זה היה מעין משחק..). הם לא הכירו כמעט בקיום מדינת היהודים…הרגשתי צורך ושליחות להביא בפניהם שירים , ריקודים והווי- חגים ואירועים, בזאת היה יתרוני.

 

לא אשכח את יום העצמאות הראשון – שלא הוזכר אף פעם בביה"ס, וכשפניתי למנהל, מר נגלי כחודשיים  לפני יום העצמאות בשאלה איך נהוג לחגוג? השיב לי: "יום העצמאות אינו חג!" (אבל יום הולדת המלכה ועוד…?), את יודעת מה? תארגני..לקחתי את היוזמה, ובעזרת הקונסוליה הישראלית הגיע קונסול לביה"ס, בכל הרמקולים  הושמעו באותו יום שירי ארץ ישראל, כל ביה"ס (כאלף תלמידים) לבשו כחול / לבן והמראה  של מעגלים מעגלים, רוקדים ריקודי עם, חימם נפשם של כל הנוכחים. 

 

יכולתי לספר עוד על הקליטה של ילדינו אמירו ורדית בביה"ס ובגן.. זכורה לי, במיוחד תקרית שחווה אמיר בננו  בדירה שלנו. בשכונה יוקרתית בסידני גרה משפחה יוצאת גרמניה, ההורים עבדו כמו ש"רוב העולים"  24/7 בארץ הקליטה..והילד, שמויון "גדל" אצלנו. הוא היה ממש בן בית אצלנו, אכל, ישן, שיחק רוב היום עם אמיר. הגיע יום כיפור ויון  קראל אמירל שחק. אמיר, עם כיפה לראש השיב, היום אני לא יכול זה יום חשוב לנו ואנו הולכים לבית כנסת. יון (ואני בחדר השני) מצביע יא אתה יהודי.. היהודים הם עכברושים.. והם אחראים לכל התאונות באוסטרליה…                 

 

כאן לא יכולתי לשתוק ובאתי לילד ואמרתי, "תגיד אתה מבלה אצלנו הרבה פעם הזקנו לך ? לא הרגשת אצלנו כביתך, ועכשיו אתה הולך". אמיר בהתקפה של בכי היסטרי אמר: "אני רוצה הביתה לישראל". כן זו הייתה חוויה מטלטלת. שלוש שנים פעלנו כמעט ללא טיולים  ובילויים, כשכל חיינו סביב העבודה – חוויה לכל החיים!        

     

אוסטרליה מדינה ענקית! לא פעם שאלו אותי: איך סידני יפה? השבתי יפה יפה  אבל… לא שלי! בארץ, הכול, על הטוב והקושי שלי!!  הגעגועים גם הם לא הקלו על השהייה הממושכת והוסיפה לכך הרגשת המרחק. לסיכום העולם גדול, מרתק אבל אין מקום כמו ארץ ישראל!! הפרידה מסדני היפהפייה אבל… לא שלנו.

תשע"ה