מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר כהן גלעד, נולדתי בשנת 1953 בצפת.

סיפור עלייה

הוריי, אבא שוקראלה ואימא יפה נולדו בפרס. אבא נולד בשנת 1929 ואימא נולדה בשנת 1932.

בשנת 1952 הוריי ברחו מפרס, כי רצו לגייס את אבי לצבא האיראני והוריי לא הסכימו. הם ברחו עם דרכון מזויף מפרס והגיעו למחנה עולים בטהראן, משם נסעו ברכבת לטורקיה ומשם שטו באונייה לחיפה שבישראל. הם עלו לארץ עם אחי הבכור, ציון, כשהוא היה בן שנה.

את העולים שלחו אז לכל מיני איזורים בארץ כדי ליישב את הארץ. לא היה כסף, לא הייתה עבודה, בשנות הצנע חילקו להם תלושי מזון. שנה לאחר מכן, בשנת 1953 אני נולדתי.

אבי

אני מעריצה את אבי,

כשגרנו ביבנה התייצב יום יום במרכז הכפר ביבנה והיו באים לאסוף אותו ל"עבודות". קראו לזה "עבודות" ביכין חק"ל והם שתלו וקטפו וקיבלו כמה גרושים למחייה. לאחר שלוש שנים אבא התקבל לעבוד בחברת חשמל באשדוד. הוא פירנס בכבוד את משפחתנו בת שבעת הנפשות, ההורים וחמישה ילדים.

בשנת 1956, כשהייתי בת שלוש עברנו לגור מהצריף לבית ערבי.

זיכרון ילדות שלי

כשהייתי ילדה מאוד קטנה הייתה מלחמת סיני. אני זוכרת את החשכה שהייתה אז. זוכרת שהלכנו לגור עם הדודים ביחד כי לקחו את האבות למלחמה.

הורי אבא שוקראלה ואימא יפה

שכנות

קשרי השכנות הבילדותי היו מאד מיוחדים. השכנים היו מכל העדות וכולם דאגו לכולם למרות שבצפת עבודה לא הייתה ואוכל לא היה, חילקו מזון בתלושים והקציבו לכל משפחה מצרכים בסיסיים. המים הגיעו מצינור אחד ומהם אספנו בדליים מים הביתה. למרות כל הקשיים כולם דאגו זה לזה וגילינו אחווה אחד לשני.

לאחר שנתיים, איפשרו לנו איחוד משפחות והגענו ליבנה לסבא ולסבתא (סבא אליהו גלעד וסבתא מוכתרם) ויחד עם הדודים גרנו בבית ערבי, ברחוב שהיה כולו עפר. השכנים היו ממגוון עדות (פולנים רומנים, עיראקים, ועוד…). יחסי שכנות נפלאים, העבירו צלחות אוכל אחד לשני, והשכנים דאגו לשכנים האחרים. אני זוכרת שהילדים ירדו לחצר העפר ושיחקנו שם ביחד בכדור, דלגיות ועוד… בשכונה הבתים לא היו נעולים, לא היו גדרות, לא היו שערים והיה אמון בין השכנים. הקשרים המשפחתיים והחברתיים היו נפלאים.

תקופת בית הספר

למדתי בבית הספר היה בין השנים 1959-1967.

הגעתי לכיתה א' לבית ספר דתי שקראו לו ״אביר יעקב״. היחס למורים באותה תקופה היה מאוד מכבד ומילה של מורה הייתה מאוד חשובה. למדנו מקצועות קודש כמו תנ״ך, תורה, משנה והמקצועות הרגילים כמו אנגלית, עברית, מתמטיקה, היסטוריה, התעמלות, כמו המקצועות היום במערכת החינוך.

תלבושת אחידה לא הייתה לנו.

המשמעת באותה תקופה והכבוד של התלמידים כלפי המורים הייתה חזקה, כשהמורים נכנסו לכיתה אז כולם עמדו, כולם הכינו אז שיעורי בית. בבוקר לפניי פתיחת הלימודים הייתה תפילת שחרית כי הייתי בבית ספר דתי.

מבני הכיתות בהם למדנו היו חד קומתיים עם גג אסבסט שהיום אסורים לשימוש, חם בקיץ וקר בחורף, ללא מזגנים בכיתות. בהפסקות כל הילדים שיחקו יחד. בכיתות היו תלמידים מעדות שונות (תימנים, פרסים, פולנים, עיראקים, רומנים, מצרים) וכולם השתלבו ביחד. אם היו תלמידים שהיו חלשים בלימודים הם ישבו בשקט ולא ניצלו להפרעה בשיעורים.

בעיר היו אז שני בתי ספר, חילוני ודתי.

אחת החוויות שזכורות לי מבית הספר היא שבכיתה ד' עשיתי הרבה שטויות, ופעם קפצתי ושברתי רגל, הייתי שלושה שבועות בבית וחברי הכיתה באו הרבה וביקרו אותי, ממש כמו מצוות ביקור חולים. כשחזרתי ללימודים זכיתי שהמורה דב מתל אביב ממש טיפח אותי בעקבות הפציעה והרגשתי ממש מועדפת.

למדנו עד כיתה ו' בנים ובנות ביחד ובכיתות ז'-ח' הפרידו אותנו למסגרות שונות של בנים בנות ושינו את שם בית הספר ל״בית רוחמה״. המורים היו טובים אלינו, לא הייתה אלימות.

באותה תקופה היה חוסר בכיתות ולכן למדנו בשתי משמרות, משמרת בוקר עד 12.00 ומשמרת צהריים מ 12.00 עד 16.00 וכל כמה חודשים התחלפנו. בבית הספר היה חדר אוכל ענק, הטבחיות הכינו לנו את ארוחות צהריים מאוד טעימות תמורת תשלום סמלי.

אני זוכרת שהשתתפתי במקהלת בית הספר ובכל טקס ביום העצמאות, חגים וימי זיכרון נתנו לי לקרוא.

לסיכום, זו הייתה תקופה יפה, תמימה. הרגעים הטובים שיש לי מאותה תקופה עודדו אותי להשתתף בפגישת מחזור חמישים ושלוש שנים לאחר שסיימתי את התיכון. פגשתי את חברותיי מתקופת בית הספר ביבנה והעלינו זיכרונות נעימים  ונהדרים והיה מאוד מרגש. בתקופתי היה מאוד נדיר לחגוג בת מצווה ולמרות זאת אימא הזמינה את כל בנות כיתתי וקיבלתי מלא מתנות והתרגשתי מאוד.

מלחמת ששת הימים

באמצע תקופתי בבית הספר, בערך בכיתה ח', פרצה מלחמת ששת הימים. למלחמה גויסו כל הגברים והאימהות והילדים נשארו בבית. לא היו מקלטים באותה תקופה אז חפרנו שוחות והתחבאנו בהם. למרות זאת מצאנו רגעי הנאה במהלך המלחמה כאשר עשו לנו הפעלות בלילות.

שירות צבאי

הסיפור של השירות הצבאי שלי מתחיל כאשר שלחו לי תאריך לגיוס: 14.6.1972.

כשהודעתי להוריי שאני מתגייסת הם התרגשו ודאגו… נסעתי ביום הגיוס לתל השומר ושם עליתי על מדים והרגשתי שייכת לארץ ולמדינה. מאוד רציתי לתרום, כשסיימתי את טירונות הוריי הגיעו למחנה שמונים לטקס סיום והיו מאד גאים ומשם הועברתי לקריה בתל אבי, לתפקיד שרטטת. גרתי בבסיס. לאחר מספר חודשים ביקשתי מהמפקד שלי שיעביר אותי ליחידה קרבית…

בשירות הצבאי

מלחמת יום הכיפורים

המלחמה פרצה בתאריך 6 לאוקטובר 1973. אני הייתי חיילת בשיריון בחטיבה 7 גדוד 82 – גדוד טנקים. הלוחמים עלו לנפח והבנות נשארו בגדוד במחנה נתן בבאר שבע. בהפסקת האש הבנות עלו לקיבוץ איילת השחר שבצפון ואירחו אותנו מאוד יפה. אני זוכרת שהגענו למחנה נפח, אני הייתי פקידת המבצעים שם והמפקד הישיר שלי היה קצין מבצעים, יוחנן זורע.

קצין המבצעים נהרג במלחמה, שמו היה יוחנן זורע, בנו של האלוף זורע. הסמל יוסי בן חיים (סמל המבצעים) נהרג גם הוא במלחמה. למרות כל הכאב הייתי חייבת להמשיך. היו  ביחידה חללים ופצועים שהיו בבתי חולים אבל בכל זאת היינו חייבים להמשיך… אני וחברתי, פקידת המג"ד, רחלי מימון קיבלנו ממש ג’יפ עם נהג והלכנו לבקר את החיילים הפצועים. מאד הזדהנו עם כאבם.

הלכנו לבקר את המשפחות השכולות של חברנו מהגדוד וזה היה מאד קשה לשבת ולשוחח איתם ללא הכנה צה״לית וללא ידע. במקביל הגענו לטקסי גבורה של החיילים, כל אחד בעירו. עם כל הכאב של הגדוד הקימו אותו מחדש והחיילים חזרו לתפקד למרות הטראומה לכולנו, גם לחיילים וגם לחיילות (חלקם עד היום עם פוסט טראומה), גאוות יחידה חטיבת 7 גדוד 82.

ברמת הגולן, אחרי מלחמת יום כיפורים – חורף 1973

 חג הפסח

הוריי עלו מפרס, אצלנו היה מנהג במשפחתי שכל האחים באים לבית של סבא, היו שטיחים על הרצפה ועליהם פרסו מפות, כל המשפחה ישבה ואם המשפחה הביאה את ארוחת הפסח וכולם אכלו יחדיו.

אני זוכרת את החרוסת שסבי הכין והיא הייתה הכי טעימה בעולם, עם תמרים, אגוזים, רימונים, יין,תפוחים וקינמון. חיכינו תמיד לאכול את החרוסת עם עליי חסה, כל אחד מאיתנו קרא באגדה, כל אחד כמה פסוקים ובסיום פינינו את הכלים ולדודי ברוך היה תוף והוא תופף ושאר המשפחה רקדה.

6.9.1977 – יום הנישואים – ביום חתונתי עם ציון כהן, בעלי 

הזוית האישית

אסתר כהן: באוקטובר 2022 השתתפתי בכנס במלאת 50 שנים למלחמת יום כיפור עם חיילי גדוד 82 חטיבה 7. בכנס המרגש עברתי טלטלה. כשניצה ניכנסה לכיתה לחשיפת תכנית הקשר הרב דורי מייד הבנתי שזה הזמן שלי לכתוב.

וראו זה פלא, התלמיד יונתן קמחי, השכן הצמוד שלי בבית, התחבר אלי. ילד יפה וחכם. מידי פעם הצטרף עדי. יונתן הקדיש מזמנו ברצינות רבה ובאהבה – תודה רבה. היה לי מרגש ומשחרר.