מאגר סיפורי מורשת

שמי דפי, במסגרת מעורבות חברתית בקשר הרב דורי אני מתעדת את סבתי, עדה סתווי. וכך סבתא סיפרה לי:

"אבא שלי, משה שווץ, נולד בסטולין שבפולין. אזור זה נכבש מאוחר יותר על ידי הרוסים (עובדה זו חשובה לסיפור העלייה לארץ של משפחתי). בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא גוייס לצבא הרוסי ובמהלך המלחמה גם נפצע.

אימא שלי, אוגניה (ג'ניה) שווץ (קרבצ'יק), נולדה בז'ידקוביץ' ברוסיה הלבנה במחוז מינסק. במלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים כבשו את האזור (בשנת 1941), נערך פינוי של כל התושבים מהאזור לכיוון קייב. בדרך הרכבת הופצצה על ידי הגרמנים. המשפחה של אימא שלי שהתה בקייב זמן קצר ומחשש מהגרמנים שהתקרבו לקייב, המשיכו במנוסה עד סטלינגרד. בסטלינגרד היה מרכז קליטה שערך רשימה מסודרת של כל הפליטים. ראשי מרכז הקליטה הפנו אותם לכפר ליד אסטרכן. כאן הן שהו שנה וחצי. לאחר שנה וחצי, עברו למרפינו, שבמחוז קויבישב. כאן נשארו עד סוף המלחמה.

לאחר המלחמה, כל המשפחה חזרה לז'ידקוביץ', ואימא שלי, שכבר הייתה נערה בוגרת, עברה לפינסק. כאן פגשה את אבא שלי, משה שווץ, והם התחתנו. ב-1948 אני נולדתי.

המשפחה בפולין

עלייה לארץ

כל המשפחה עלתה לארץ בערב חג השבועות, 1959. העלייה שלנו מרוסיה נקראת "עליית גומולקה". עלייה זו התאפשרה בזכות כמה סיבות: בשנות החמישים, אפשרו שלטונות רוסיה ליהודים שמקורם בשטחי פולין המסופחים לרוסיה לחזור לפולין. היות ואבא שלי היה יליד פולין לשעבר, המשפחה ניצלה את ההזדמנות, עזבה את ברית המועצות ועברה לפולין. בשנת 1956 שלט בפולין גומולקה, אשר איפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל. 35 אלף יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין בתנאי שיגיעו למדינת ישראל בלבד. האנטישמיות המתעוררת, וההיתר לעזוב את פולין, גרמו ליהודים רבים לממש את זכות זו. היהודים נאלצו לחתום על מסמך המבטל את האזרחות הפולנית שלהם, ושל ילדיהם הקטינים. הם קיבלו מהשלטונות מסמך מעבר, שאפשר להם לעבור את הגבול. יהודים שקיבלו היתר זה עברו למדינת ישראל דרך איטליה.

בפולין התגוררנו בעיר לגניצה. כאן למדתי בכיתות ד'-ה'.

אחרי שהייה של שנה וחצי בפולין, המשפחה שלי עלתה לארץ ישראל דרך נאפולי שבאיטליה על אוניית "תיאודור הרצל". האונייה הגיעה לנמל חיפה בשנת 1959.

לימודים

ברוסיה למדתי בבית הספר עד כיתה ג'.

אחרי העלייה לארץ, שיכנו אותנו במעברה במשמר הים, בדרום לעכו. התגוררנו בצריף עץ כחצי שנה. לאחר מכן עברנו לדירה בשיכון בקריית חיים המערבית. קריית חיים ממוקמת לחופי הים התיכון, צפונית לחיפה. השכונה שבה התגוררתי נבנתה במיוחד לעולים החדשים שהגיעו בהמוניהם באותה תקופה. נבנו שיכונים רבים לאורך הכביש שהוביל לחוף הים.

בקריית חיים למדתי בבית ספר א.ד. גורדון. הגעתי בבית ספר הזה לכיתה ו'. בתחילה, לא היו לי הרבה חברים כי הילדים לא כל כך קיבלו את העולים החדשים. היות ולא שלטתי בשפה העברית, היה קושי רב לתקשר עם ילידי הארץ. בנוסף, היות והייתי ביישנית מטבעי, היה לי קושי ליצור קשרים עם דוברי רוסית שהיו בכיתתי. על כן, לרוב הסתגרתי בבית וביליתי את זמני בקריאת ספרים, ברוסית כמובן. לאט לאט, למדתי עברית ולמדתי לקחת חלק בפעילויות הכיתה. בשלב מסוים הצטרפתי לתנועת נוער "הנוער העובד", עם כמעט כל הכיתה.

בחודשי הקיץ, חוף "קהילת חיים" היה מקום הבילוי העיקרי של נוער הקריות. היות והתגוררנו במרחק הליכה מהחוף, גם אני ביליתי שעות רבות בחוף הים. בתחילה, בליווי ההורים, אך כשגדלתי התחלתי ללכת עם חברים.

את ההשכלה התיכונית שלי רכשתי בתיכון בחיפה, "במעלה". היה זה תיכון תלת שנתי שהעניק תעודת גמר במקצועות פקידותיים. הוריי חשבו שתעודה כזאת לא מספיקה לחיי העתידיים, ושכנעו אותי להישאר עוד שנה ולגשת לבחינות בגרות. עשיתי זאת בתיכון שנקרא אז "גימנסיה הומנית". תיכון זה שכן על הר הכרמל בחיפה. את ההפסקות בין השיעורים בילינו ברחבת התצפית שהשקיפה על כל מפרץ חיפה. נוף פשוט מהמם שהשתנה במשך כל שעות היום, ממש מול עיננו המשתאות.

לאחר קבלת תעודת בגרות, השתכנעתי להמשיך את לימודיי בסמינר למורים, לקראת הוראה. באותה תקופה, בארץ היה מחסור חמור במורים. צה"ל איפשר לבוגרות י"ב להמשיך ללמוד ולדחות את שירותן הצבאי בתנאי שילמדו הוראה. שלושת רבעי מבנות כיתתי המשיכו את דרכן בסמינר למורים.

בשנת 1956, התחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים "אורנים", בקריית טבעון. הדגש של הסמינר היה על לימודי טבע בנוסף לכל יתר המקצועות. בוטניקה וזואולוגיה היו המקצועות המובילים בסמינר "אורנים" בהכשרת המורים. נושא הטיולים בטבע היה נושא מאוד דומיננטי בסמינר. במערכת השעות יום שלישי היה מוקדש תמיד לטיול. בסוף כל יום טיול, היה מבחן על החומר שנלמד באותו היום בטיול. נושאים כמו צדפים על החוף, סוגי ציפורים, סוגי צמחים – כל זה נלמד ביסודיות. כמובן היו טיולים שנתיים ארוכים לנגב ולגליל. הלינה בטיולים אילו הייתה באוהלים, והאוכל הוכן על ידי הסטודנטים בשטח.

תקופת לימודיי

לקראת סוף שנת הלימודים השנייה, פרצה מלחמת ששת הימים (1967). הלימודים בסמינר לא הופסקו. כדי להגיע מקריית חיים לקריית טבעון, נאלצתי לנסוע בשני אוטובוסים. לפעמים, בדרך תפסה אותנו אזעקה והיינו צריכים לרדת מהאוטובוס ולשכב עם ידיים על הראש בצידי הדרך. חוויה ממש לא נעימה.

אחרי שהמלחמה הסתיימה, בניצחון מוחץ של מדינת ישראל, מצרים פתחה נגדה במלחמת התשה. מטרת המלחמה הייתה להתיש את ישראל את ישראל תוך כדי הפרת הסכם להפסקת האש שנחתם בתום מלחמת ששת הימים. מלחמה זו נמשכה כשלוש שנים.

בינתיים, הלימודים בסמינר הסתיימו וקיבלתי תעודת הוראה. לאחר שנת סטאז' בבית הספר ביוקנאם, החלטתי להמשיך את לימודי באוניברסיטת תל אביב. בחצי שנה הראשונה התגוררתי בבית דודתי בחולון. היות והדירה לא הייתה גדולה ובדירה התגוררו שש נפשות, היה ממש צפוף ולא היו תנאים ללימודים. שכרתי חדר אצל משפחה נחמדה בכיכר דיזינגוף בתל אביב. במקביל ללימודיי באוניברסיטה, עבדתי כפקידת קבלה במשרד פרסום "בזק" שהיום כבר לא קיים.

נישואים ובניית משפחה

את בעלי, חזי, פגשתי ברחוב דיזינגוף, בקרבת מקום מגוריי. הלכתי לקניות עם בת דודתי. פגשנו חברה שלה, שהייתה בחברת חבר. הן נעצרו ודיברו ביניהן. אני והבחור חיכינו שהן תסיימנה את השיחה. בסיום שיחתן, כולנו המשכנו בדרכנו. למחרת, קיבלתי טלפון, והמתקשר הציג את עצמו כאותו בחור שפגשתי יום קודם. אמר ששמו חזי סיתי והציע שניפגש, ומשם – היסטוריה. בשנת 1971 התחתנו אחרי שיצאנו כשנה.

בשנת 1972, נולדה בתנו הבכורה, אשרת, אימא של דפי. בשנת 1973, התחלנו לעבוד בנהורה, בחבל לכיש – ישוב קהילתי בין אשקלון לקריית גת. חזי התמנה כמנהל חטיבת הביניים "נהורה" ואני מורה באותו בית הספר. חטיבת ביניים "נהורה" הייתה בהתהוותה. כשהגענו, זו הייתה שנה ראשונה להיווסדה. ההנהגה המקומית שאפה למנוע מילדי האזור לנסוע לקריית גת אחרי כיתה ו'. תפקידו של חזי, כמנהל החטיבה, היה להקים את החטיבה ולגרום לצמיחתה. בחטיבה, למדו ילדי המושבים הסמוכים לנהורה בהם התגוררו יוצאי מדינות שונות- גם מזרח וגם מערב. בית הספר היווה בסיס לאינטגרציה עדתית.

במשך ארבע שנים, נסענו יום יום מרמת לנהורה. כל התקופה הזו, ניסו לשכנע אותנו לגור במקום. אחרי ארבע שנים של נסיעות יומיומיות, עברנו לנהורה ולנסיעות שבועיות. במשך השבוע התגוררנו בנהורה ובסופי שבוע חזרנו לרמת גן. כך התנהלו חיינו במשך שנתיים.

לאחר שנתיים, כשאשרת, אימא של דפי, הייתה אמורה להתחיל ללמוד בכיתה א', החלטנו לחזור סופית לרמת גן. חזי קיבל משרת ניהול בבית ספר "שבח" בתל אביב ואני התחלתי לעבוד כמורה מחנכת בכיתה ז' בבית ספר "המנחיל" ברמת גן. בשנת 1979 נולדה הבת השנייה שלי, דקלה, דודה של דפי.

כמה חודשים לאחר מכן, סבא חזי, במסגרת שירות מילואים לקה בליבו (עבד עם חומרים בעייתיים במעבדה). עבר ניתוח מסובך, אך הוא התאושש והמשיך בעבודתו. בשנת 1980 נסענו לשליחות חינוכית למלבורן באוסטרליה מטעם הסוכנות היהודית. באוסטרליה עבדנו בבית הספר היהודי Mount Scopus College כאנשי חינוך. ניסינו להנחיל לילדים האוסטרלים את השפה העברית, יהדות ומורשת ישראל. העבודה לא היתה קלה כי ההורים היהודים שאפו שילדיהם ילמדו לקראת מקצועות "חשובים" כמו מתמטיקה, מדעים, שפה וכו'. לימודי עברית ויהדות פחות נחשבו בעיניהם. נאלצנו לעבוד קשה על מנת לשנות את תפיסת עולמם. מספר לא מבוטל של משפחות שלחו את ילדיהם ארצה במסגרת קבוצות כמו "תגלית". חלקם עלו ארצה והשתקעו בה.

באוסטרליה שהינו חמש שנים ובמסגרת תקופה זו, ניצלנו את כל החופשות מעבודתנו בבית הספר היהודי לטיולים ברחבי אוסטרליה על מנת להכיר את נופיה ואת תושביה.טיילנו גם במדינות אחרות קרובות: ניו זילנד, תאילנד, פיליפינים והונג קונג.

בעת השליחות באוסטרליה

חזי קיבל ניהול של פנימיית נוער "כדורי" שבצפון.  אני חזרתי לעבוד בבית ספר "המנחיל" בו עבדתי עוד 28 שנים עד פרישה.

כיום אני עשר שנים בפנסיה ומבלה את זמני בעיסוקים מגוונים רבים: בילוי בקאנטרי המקומי, ריקודי עם (אני מאוד אוהבת לרקוד), טיפוח הגינה שלי (לה אני מקדישה זמן רב), טיולים בארץ ובחו"ל, והכי חשוב בילוי עם 12 נכדיי שאימא של דפי ואחיותיה העניקו לי.

מסר לדור הצעיר

חשוב להסתכל על החיים במשקפיים ורודים המסמלים אופטימיות וגישה חיובית לחיים. לראות את הדברים הטובים שיש לך ולהסתפק בהם ופחות להתייחס לאירועים הפחות טובים והפחות נעימים שקורים. חשוב לנצל את כישרונותיכם ויכולות הטמונות בכם על מנת להתפתח וללמוד. הלמידה ורכישת השכלה מפתחת אותך כאדם. כאן אסיים במשפט של סבא חזי, סבא שלמד כל חייו. סבא חזי נהג לומר באופן קבוע לאשרת ואחיותיה: "השכלה אף פעם אי אפשר לקחת ממך".

הזוית האישית

דפי הנכדה המתעדת: היה לנו נחמד ומעניין לעבוד ביחד, אני למדתי המון דברים חדשים ומעניינים על סבתא והייתי רוצה לאחל לה את כל האושר והבריאות שבעולם.