מאגר סיפורי מורשת

סבתא קוקי יוסיפוביץ' מספרת לדניאלה על השכונה שלה

גדלתי בשכונת צהלה בשנות ה-50,60, שנקראת על שם צה"ל כי כל תושביה היו קציני צה"ל. השכונה מנתה 600 משפחות בלבד. גדלנו בצנעה ללא טלפונים ניידים, ללא טלוויזיה, ועיסוקנו לאחר בית הספר היו משחקים בחוץ כגון: קלאס, חמש אבנים, פינות, חבל (המכונה היום דלגית), גומי ועוד…

המרכז המסחרי בצהלה (ויקיפדיה)

בנוסף לבית ספר היינו במסגרת הצופים וכאן סיפורי הטראומטי האישי:

כיוון שהייתי ילדה מאד גבוהה ורזה, לא היו אז מכנסיים ארוכים בכל החנויות בארץ שיתאימו לרזה ולגבוהה, או שהייתה מידה קטנה שהתאימה בהיקף אבל קצרה ברגליים, או מידה גדולה שהתאימה באורך וגדולה בהיקף. סוג המכנסיים היחידי שהיה מתאים – ג'ינס שאפשר היה להשיג רק באמריקה.

כיוון שאבי הרבה בנסיעות ליעד, הביא לי ג'ינסים במידה. השמחה הייתה גדולה שיש לי סוף סוף מה ללבוש, ואז הגיע הבעיה, הוזמנתי באופן מאוד רשמי למשפט התנהגותי בצופים "איך את חניכה בצופים עם ערכים מסוימים ומעיזה להסתובב עם ג'ינס שמתאים לסוג מסוים בחברה (הנקראים פושטקים, פרחחים)."

לעמוד מול רכזים ומדריכים שהיו עבורי "אלוהים" היה משפיל, מביך וכל טענותיי והסבריי לא התקבלו.

ואז נאלצתי ללבוש ברוב המקרים שמלות. ובחורף עם גרביונים.

ואז הגיע הבום הנוסף ושוב הוזמנתי למשפט על גרבי הניילון, שזה מתאים לדבריהם רק למי שנמצאת בחברה סלונית (חברה של מסיבות ריקודים מנוגדת לגמרי מהצופים.) תארו לעצמכם באיזו מבוכה הייתי שגרמה לי להסתגר, לבכות הרבה ולהרגיש אווטסיידרית (מנודה מהצופים) קיבלתי עידוד ותמיכה מהמשפחה והחברים וזה החזיר אולי לשפיות.

הזוית האישית

דניאלה משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא קוקי ושמעה את סיפורי ילדותה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.