מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי נחמה מלמד פלורנטין, נולדתי בתאריך 19 למרץ 1954, בתל אביב, ישראל. השם שלי נחמה ניתן לי על שם סבתא שלי, שלא הייתה בחיים, שקראו לה נחה-סימה. שם אבא שלי – משה , שם אימא שלי – ציפורה. שניהם נולדו בפולין.

עד גיל שנתיים גדלתי ברחוב הירקון ליד הים, אחר כך עברנו לגור ברחוב הקליר ומשם לרחוב שלמה המלך.

אני רוצה לשתף אתכם בתקופה שבה התגוררנו ברחוב הקליר: גרנו בדירה בקומה ראשונה, דירת שני חדרים שבה התגוררו אימא, אבא, אחותי ואני. מהבית שלנו אפשר היה לשמוע את קולות החיות בגן החיות של תל אביב שהיה קרוב לבית שלנו.

למדתי בבית ספר הקליר (בית ספר יסודי ) בכיתות א' ו-ב' במשמרת צהריים שהתחילה בשעה 12.00 והסתיימה בשעה 16.00. הייתה זו שכונה מאוד מיוחדת, עם המון ילדים, משחקים במחבואים, תופסת, כדור, חבל וגוגואים משעות אחר הצהריים עד רדת החשיכה. מערכות היחסים בין השכנים היתה של חיבור ואהבה, ממש כמו משפחה.

בדירה הזו אימצנו את בת דודתי עדנה שהתייתמה מאימא שלה. עדנה הפכה להיות אחותי הגדולה ועד היום אנחנו מאוד קשורות. כאשר אבא של עדנה נישא בשנית היא חזרה לבית הוריה ברחוב ביאליק 16 בתל אביב, ליד הבית של הצייר רובין ליד בית ביאליק. הילדות שלי הייתה שזורה בשהיה של הרבה שעות ברחוב ביאליק. אהבתי מאוד להיות שם לבלות שעות, להציץ מחדר השינה באירועים מאוד יוקרתיים שנערכו בבית הצייר רובין. יש בדירה הזו סגירת מעגל – אולי הוא ומשפחתו מתגוררים בדירה הזו. בכל פעם שאני מבקרת בה זה מציף אותי בזכרונות נעימים שלי כילדה שם.

כשהדירה ברחוב הקליר הייתה צפופה למגורים, הוריי החליטו לעבור לרחוב שלמה המלך, אבל אחותי ואני מרדנו בהחלטה הזו ולא רצינו לעזוב את החברים והשכונה. המרידה הייתה מוצדקת, כי בשלמה המלך פינת פרישמן היה סיפור אחר. שכונה יותר אורבנית, לא יכולנו לרדת למטה. אמנם הכרנו ילדים אחרים אבל זה ממש לא היה אותו הדבר.

בזמנו למדנו שמונה כיתות בבית ספר יסודי. בכיתה ח' היה מבחן שנקרא "סקר" ולפי הציון שהתקבל מהבחינה היו מפנים לבתי ספר מתאימים. אני בחרתי ללמוד בעירוני א בתל אביב. עולם חדש נגלה שם בפניי, חוויות והכרויות מעניינות. את חודשי הקיץ בחופשים היינו מבלים בים, הולכים ברגל לחוף פרישמן. באותה תקופה למדתי צרפתית בשגרירות הצרפתית. התאהבתי בשפה הזו. היו לנו גם מסיבות קיץ וכו'.

בחודשי הקיץ היינו שוכרים לחודש ימים חדר בבית עתיק בצפת, בעיר העתיקה, ליד בית הכנסת האר"י, עם חצר גדולה באמצע. היו אלה קייצים נפלאים. היינו מטיילים, מכירים אנשים חדשים, חלק מהם היה חוזרים כמונו כל קיץ לבית של הגבאי של בית הכנסת.

בסיום התיכון התגייסתי לצבא. בסוף הטירונות הציעו לי לעבור קורס של משק"יות ת"ש. לא הסכמתי להיות רחוק מהבית. בדיעבד  אחרי שנים הצטערתי מאוד שלא עברתי את הקורס כי הבנתי שזה היה משנה את כל חיי. שלחו אותי למשרד הביטחון. שירתי במשך שמונה חודשים ונישאתי לאלי פלורנטין.

נולדו לנו שני בנים מדהימים רועי ורותם. הצטרפו למשפחה שלנו אינה וליאורי והדובדבן שבקצפת – חמישה נכדים – אולי, גור, אלישע, ארי ודוד. האושר בהתגלמותו.

עבדתי כפקידה 22 שנה במשרד עו"ד ותוך כדי תמיד העשרתי את עצמי. באמצע החיים למדתי רפלקסולוגיה, שם השתנה העולם שלי. הכרתי אנשים שמדברים בשפה שלי. אחר כך למדתי שיטה בשם ריו אביירטו – קול תנועה מגע. הנחיתי בתנועה קבוצות מגוונות – מכורים לסמים בתהליכי גמילה, גברים מכים, ילדים, הורים שכולים, הורים וילדים.

שנה לפני פרוץ הקורונה היתה לי שנה "סוערת" מבחינה תנועתית. היו לי קבוצות תנועה שאני הנחתי, גם רקדתי בשביל עצמי אצל כרמית ליבנה, השתתפתי בפרויקט בין דורי בתנועה בבית ספר אלון ברמת השרון עם בנות ממגמת מחול והיינו אמורים להעלות מופע בסוזן דלל בסיומה של שנת עבודה בתנועה. המופע לא עלה בשל פרוץ המגיפה.

בתחילת הקורונה הנחיתי קבוצות תנועה דרך הזום. בשל משבר אישי, הפסקתי לרקוד. עשיתי חישוב מסלול מחדש ואני עדיין מחפשת את הדרך שלי.

הזוית האישית

אולי הנכד המתעד: למדתי המון מלעבוד על הסיפור של סבתא שלי, למדתי על עברה, על השכונה הישנה, ואפילו לא ידעתי שהיא הייתה בצבא! למרות שזה היה קשה, אני חושב שזה היה שווה לגלות על סבתא שלי פרטים חדשים שלא ידעתי קודם, והחוויה הייתה אפילו יותר טובה מהאוכל שלה, שהוא "לא מהעולם הזה".