מאגר סיפורי מורשת

שמי תמימה וזה שם לא רגיל. לאבא שלי היתה סבתא שקראו לה פרומה ובתרגום זה דתיה. כיוון שאבי לא רצה לקרוא לי דתיה הוא חיפש מילה קרובה והגיע לשם תמימה.

נולדתי בירושלים כשאבי עבד במפעל האשלג בצפון ים המלח. אמי הצטרפה אליו כשהייתי כבת שנה וחיינו שם עד מלחמת השחרור 1948 במלחמת השחרור העבירו אותנו ליפו. בגיל 11 עברו הורי לקריית שמונה ושם חייתי עד לבגרותי. חשוב לי לספר את סיפורה של השכונה מפני שכאשר מדברים על יישובים בצפון ים המלח שלפני מלחמת השחרור כולם חושבים על בית הערבה ולא יודעים על היישוב הפורח, שכונת הפועלים ששכנה בצפון ים המלח בחופו של הים.

לשכונת העובדים במפעל האשלג בצפון ים המלח היה שם רשמי שאף אחד לא השתמש בו, השם היה "רבת אשלג" אבל כולם קראו לה "השכונה". בתוך המדבר על שפת ים המלח צמחה שכונת מגורים שנוסדה בשנת 1933. היו בה בית-ספר, גן, בתי מגורים (3 קומות), מדשאות מטופחות צרכניה וכו'…

אבא שלי עבד במפעל האשלג ואמי הייתה עקרת בית וגם עבדה במטבח הפועלים. יש לי אח גדול שזוכר את השכונה הרבה יותר טוב ממני. אני הייתי בת 4 בזמן מלחמת השחרור, המקום נכבש על ידי הירדנים ונאלצנו לעזוב. הירדנים הרסו את השכונה ללא הכר. אחרי מלחמת ששת הימים, לקחתי את הורי לשם ולא ניתן היה לזהות מבנה כל שהוא. היה ואיננו עוד.

אחי אריה, סבתא שלי ואני בשכונה רבת אשלג

אחד הזכרונות המוקדמים שלי הם המטוסים שבאו לחלץ אותנו. אחד המטוסים, שהיו קלים מאוד, הושפע מהרוח ונתקע כשהוא ניצב לקרקע, זה עיכב את החילוץ שלנו. כל הרכוש שהיה להוריי נשאר בשכונה והנשים והילדים חולצו משם לבית מלון בתל-אביב. אבא שלי שהיה חבר בהגנה ושט עם הגברים בסירה לסדום, משם חשבו להמשיך בלחימה. שנים אבא שלי התייסר שחולצנו משם ללא מאבק ולחימה.

רבת אשלג – קישור לאתר

ים המלח סיפור הקמת מפעלי ים המלח הצפוני בקלייה (רבת אשלג )

"במפעל הצפוני של חברת האשלג הארצישראלית בקלייה ,הוקמה בהמשך שכונת מגורים למשפחות עובדי המפעל וזוגות נשואים ,על חשבון החברה ,שהחליטו לגור בקרבה בני משפחתם שעבדו במפעל , בחלק הצפוני של המפעל ,הוקם הישוב בית הערבה כמאגר עובדים למפעל ,שתושביו פונו ערב מלחמת העצמאות".

תמונה מהאתר רמת אשלג

איך גיליתי שאמא שלי לא יודעת לשחות!?

כידוע בים המלח בגלל הרכב המים צפים ללא כל מאמץ, בתור ילדה קטנה הלכתי עם אמא שלי הרבה פעמים לים וראיתי אותה צפה בהנאה רבה. אחרי המלחמה קיבלנו דירות ביפו וגם שם היה ים – הים התיכון ששם לא צפים בקלות. פתאום ראיתי שאמא שלי לא שוחה, ואז אמרתי לה "אבל אמא בים המלח שחית!" ואז היא צחקה ואמרה לי "הרבה דברים טובים היו בים המלח."

חשוב לי להזכיר שעזבנו את השכונה בלי אפשרות לקחת שום דבר, הכל "נשאר בים המלח" אני עדיין שומעת את אמא שלי בעיני רוחי אומרת על חפץ זה או אחר "היה לנו, אבל נשאר בים המלח." בין שאר הדברים שנשארו שם היה אלבום התמונות עם תמונות של סבא וסבתא שלי שנספו בשואה.

בגן הייתי בשכונה ואני לא זוכרת הרבה, אחד הזכרונות הבודדים הוא בחגיגת חנוכה בגן. הסתובבנו במעגל עם נרות ונשפך לי חלב על היד, התחלתי לבכות והגננת כיבתה לי את הנר. בסוף החגיגה לכולם היו נרות קטנים ולי היה נר גדול, הסיפור לא אופייני דווקא לים המלח אבל מראה שהתנהלו שם חיים רגילים שאבדו במלחמת השחרור.

בקרוב ימלאו לאחי 80 ולקראת יום הולדתו אנחנו מתכננים סוף שבוע בצפון ים המלח כדי שהילדים והנכדים של שנינו יוכלו לחוות את מה שאנו חווינו בילדותינו.

הזוית האישית

תמימה: חשוב לי לספר את סיפורה של השכונה "רבת אשלג" מפני שכאשר מדברים על יישובים בצפון ים המלח שלפני מלחמת השחרור כולם חושבים על בית הערבה ולא יודעים על היישוב הפורח, שכונת הפועלים ששכנה בצפון ים המלח בחופו של הים.