מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה ג'רבי, נולדתי בטריפולי שבלוב בשנת 1948. אני לא זוכרת דבר מלוב ומהעלייה לארץ כי הייתי בת שנה כשעלינו לארץ. הגענו בארץ ללוד.

היינו תשע נפשות בבית קטן מאוד בלוד. אבי היה ירקן ואמי עבדה במסעדה, היינו עניים מאוד ובקושי היה לנו כסף לקנות בגדים או אוכל. הוריי היו אנשים נחמדים וחמים מאוד ונהגנו אליהם בכבוד רב. בנוסף גרנו בשכונה יהודית שבה כולם היו יהודים.

זיכרונות מהילדות ובית הספר

היינו משחקים הרבה מאוד בחוץ, בעיקר בגינות ומגרשים בשכונה. שיחקתי וביליתי עם חברות מהשכונה ואחיותיי, עשינו ביחד שיעורי בית, שמענו יחד שירים. בשעות הפנאי עזרתי לאמי וקראתי ספרים.

למדתי בבית הספר הרצליה, למדנו מקצועות רגילים בדיוק כמו היום, לא הייתה תלבושת אחידה ועונשים מיוחדים ששונים מהעונשים כיום, היו טיולים שנתיים פעמיים בשנה. אהבתי מאוד את שיעורי התעמלות וזימרה.

תפקידים ומקומות עבודה

כשהייתי קטנה חלמתי להיות רקדנית בטן מצליחה, לא תכננתי להיות מטפלת, אך עם הזמן האהבה לילדים והרצון לטפל בהם קרו עם הזמן.. כבר מגיל 18 התחלתי בטיפול בילדים קטנים. מקצוע זה  מלווה אותי עד היום.

מנהגים ומסורות

נהגנו בפורים להכין עוגיות מיוחדות, בפסח ערכנו ליל סדר כשאבי עוד היה בחיים. פורים היה החג האהוב עלי, התחפשנו, התאפרנו ונהנינו! היו לנו גם מנהגים מסורתיים, היינו מדליקים נרות ועושים קידוש, בעיקרון היינו משפחה מסורתית אך לא חרדית.

הקמת בית ומשפחה

הכרתי את סבא ז"ל דרך חבר משותף, התחתנו בשנת 1971 כאשר אני הייתי בת 24 והוא בן 30. יש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים. אנו נוהגים להיפגש פעם בשבועיים בערב שישי אך אנו נפגשים גם במשך השבוע.

סבתא מסכמת את ילדותה הקשה: "בילדותי אמנם היה קשה עקב העוני והבתים הקטנים, אך היה משהו טהור ותמים בילדותינו שהיום כבר לא נמצא בשום מקום …"

הזוית האישית

שירה הנכדה: נהניתי מאוד מתהליך התכנית, למדתי דברים חדשים על סבתי :על ילדותה, על עיסוקיה, על חברותיה ועל עלייתה. בנוסף, בזכות העבודה המשותפת, התחברנו יותר ואנחנו נפגשות יותר אחר הצהריים.

סבתא אנה: נהניתי מאוד מהתהליך עם נכדתי, סיפרתי דברים מהילדות שלי שאפילו הספקתי לשכוח בעצמי, העליתי זיכרונות נעימים מעברי כילדה, כנערה וכבוגרת. אני שמחה מאוד שנכדתי מכירה אותי יותר טוב בזכות התכנית.