מאגר סיפורי מורשת

שמי פרנקל ראיסה. נולדתי בשנת 1953. את השם ראיסה נתנו לי הוריי על שם סבתא רבתא שלי. נולדתי בברית המועצות (ברוסיה), בעיר פיאטיגורסק, באזור צפון קווקז. גדלתי בבית פרטי בו היו שלושה חדרים, הייתה לי חצר עם גינת פירות וירקות. אני שיחקתי עם חברים אחרי בית ספר במגרש ובבית שלי ושל חברים. באזור בו גדלתי לא היה ים אבל היו הרים.

להורים שלי קראו (אימא) קלרה, ואבא – אליעזר. היה לי אח אחד ושמו ולדימיר. אימא שלי הייתה רוקחת ואבא שלי היה מנהל גדול במסחר. אימא שלי הייתה מכינה כל יום אוכל שונה. היא בישלה המון סוגים של מרקים. אכלנו המון סוגים של בשר, כל מיני דייסות, אורז, תפוחי אדמה, מקרונים. שתינו תה וכל מיני מיצים ובחגים אימא שלי הייתה מכינה כל מיני סוגים של עוגיות.את רוב המצרכים אנחנו קנינו בשוק כמו פירות, ירקות, בשר וגבינות. לא גרתי בשכונה יהודים, אבל להורים שלי היו ידידים יהודים. היה בית פרטי שכל היהודים היו מתכנסים בו עם ספר תורה ועוד כל מיני סמלים של יהודים. שם הינו חוגגים חגי ישראל.

 בילדותי

זיכרונות ילדות

הילדים שלמדתי איתם בכיתה גרו קרוב לביתי. רכבנו באופניים, קפצנו בחבל ושיחקנו במשחקי שולחן ובחורף בשלג זרקנו כדורי שלג אחד על השני. טיילנו בעיר ובין השדות. לא היה שם לבית ספר, היה מספר, אני למדתי בבית ספר מספר 5. המקצועות שלימדו אותנו היו אנגלית, רוסית, מתמטיקה, גיאומטריה, כימיה, פיזיקה, היסטוריה, גאוגרפיה, ביולוגיה, ספרות וספורט. היחסים בין המורים היו יחסים טובים ולפעמים גם לא כל כך טובים (היו אנטישמים). במידה ועשינו משהו לא טוב, אז קראו להורים וסיפרו להם על ההתנהגות, העונש היה לנקות את שטח הבית ספר. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה, לבנות הייתה שמלה חומה עם סינר, ולבנים מכנס וג'קט כחול ובשיעורי ספורט היו בגדים לספורט  מי שלא היה מגיע בתלבושת לבית ספר, היו שולחים הביתה להחליף בגדים. בבית הספר היו טיולים, מסיבות, חגים וימי הולדת. אני זוכרת שהייתה לי מורה טובה, היא הייתה מנהלת וגם המורה לגאוגרפיה והיא הייתה חזקה וקשוחה, אבל לימדה בצורה כזאת שאני עדיין זוכרת מה שהיא למדה. בזכותה אני מומחית בגאוגרפיה. בבית הספר היה חדר אוכל גדול ושם היה אפשר לקנות אוכל, כל אחד קנה את מה שהוא רצה. המאכל האהוב שהייתי קונה זה כוס קקאו עם לחמנייה עם גבינה צהובה.

בשנות העשרים שלי המוזיקה שאהבתי לשמוע היו של להקות "ביטלס" ו"רולינג סטונז", בנוסף שמעתי גם הרבה מוזיקה קלאסית. היינו רוקדים ריקודים סלונים וריקודים מהירים. הלכתי לסרטים רגילים ומצוירים, גם לקונצרטים. דיברו אחד עם השני פנים מול פנים, לא היה טלפון בבית.

אהבה ומשפחה

בדרך כלל היו מכירים אחד את השני בבתי ספר, אחרי זה באוניברסיטה ואז בעבודה או שהיו חברים של חברים. ההורים עזרו לי במהלך הלימודים, אחרי זה לבחור מקום עבודה וגם עזרו ברמה כספית. כשהייתי בת 20 למדתי בקולג' ובקבוצות שלי היו גם גברים וגם נשים ואנחנו למדנו ביחד. עשינו קונצרטים, השתתפנו בפעולות, הופעות, הצגות שהיו במקום הלימודים. אם בין הנערים היה סוג של סימפטיה, אז בזמן מסיבות הגברים הזמינו את הנשים לרקוד, והיו מלווים אותם עד הבית או עד התחבורה הציבורית. הזמינו אותם לבית קפה או לסרט. אינטימיות לא הייתה מקובלת. התחתנתי בשידוך. הורים שלי וההורים של בן הזוג הכירו אחד את השני והיו להם גם חברים משותפים. הכרתי את בעלי במסיבה שהיו בה ההורים שלי ושלו. נולדה לנו בת אחת.

עכשיו אני פנסיונרית, יש לי שני נכדים. אני גרה בנתניה.

עלייה, תקומה והתיישבות

עליתי בהתחלת שנת 1998. לפני שעליתי הייתי פעמיים בארץ, ביררתי איך הכל כאן מסודר וגם מה קורה במדינה. היו בארץ כבר המון קרובי משפחה. הסיבה העיקרית לעלייה הייתה שהבת שלי עלתה לארץ מוקדם יותר במסגרת תוכנית שנקראת "סלע".  עליתי עם אמי. עלינו לישראל בטיסה ישר לנתניה. בנתניה גרו קרובי משפחה וחברים שקיבלו אותי.

לפני שעליתי למדתי את השפה ברוסיה בחוג שהקים מנהל בית ספר מירושלים, אחר כך למדתי בקבוצות של סוכנות היהודית ברוסיה. כשעליתי לישראל ידעתי עברית ברמה בסיסית. בארץ המשכתי את לימודי השפה באולפן. כשהגעתי לארץ הרגשתי שלא קשה לי. אני חושבת שבגלל שביקרתי כאן מקודם, פעם הייתי כמה שבועות ועוד פעם חודשיים. כשביקרתי בישראל וידעתי עברית זה עזר לי מאוד. גם חברים שלי עזרו לי. בהתחלה גרתי אצל חברים שלי ואחרי חודשיים השכרתי דירה למשפחתי.

יש שני צדדים לאיך נקלטתי בארץ: מצד אחד לא היה לי כל כך קשה, כי חברים שלי וקרובי המשפחה עזרו לי, מצד שני הייתי די מבוגרת (בגיל 45) והיה קשה למצוא עבודה, בגלל שבגילי לא רצו לקבל אותי לעבודה שרציתי.

אני זוכרת שבביקור הראשון שלי בארץ נסעתי באוטובוס בתל אביב והנהג הדליק איזה שיר וכל הנוסעים באוטובוס התחילו לשיר והיה להם חיוך על הפנים, כולם ידעו את המילים ורק אני ישבתי ושמעתי רק את המנגינה. זה היה כל כך מרגש שכל הנוסעים באוטובוס ידעו את השיר והיו מרוצים ושמחים מהשיר הזה, ומאז אני החלטתי שאני חייבת ללמוד עברית בגלל שגם אני רציתי לשיר איתם.

הזוית האישית

ירין: נהניתי לכתוב את סיפור התיעוד של סבתא וגיליתי דברים חדשים עליה שלא ידעתי עליהם קודם.

סבתא ראיסה: נהניתי מאוד לספר לנכד שלי את מה שהיה בעבר ואני שמחה שאני יכולה להעביר את סיפור חיי הלאה.