מאגר סיפורי מורשת

רעיה שלומי נולדה ב1938  וגדלה בקיבוץ הזורע. היא עברה למשמר העמק לאחר נישואיה.

השרות הצבאי שלי בצה"ל

בחודש מאי 1956 התגייסתי לצבא. שובצתי לחיל האויר בתפקיד צופה מטאורולוגית.

השרות הצבאי שלי זימן לי חוויה מיוחדת, בעקבות מלחמת (מבצע) קדש. חלק מזמן השרות הצבאי שלי עשיתי בסיני במקום שנקרא ראס – סודר שם היו לחברה איטלקית קידוחי נפט, וכמה מאנשיהם נשארו כדי לתחזק את המקום.

מלחמת קדש פרצה עקב "משבר תעלת סואץ". בין הגורמים לכך היו חסימת מיצרי טיראן ופעילות ה"פדאיון" (כיום אנשים אלה נקראים מחבלים) כנגד ישראל, במיוחד באזור הדרום שם היו ישובים צעירים של עולים חדשים, שקל היה לבצע בהם פעילות טרור. המלחמה נפתחה בין 29 באוקטובר ל- 5 בנובמבר 1956. צה"ל פלש לחצי האי סיני וכבש אותו פרט לרצועה צרה לאורך תעלת סואץ. ישראל נסוגה מסיני, בעיקר עקב לחצה של ארצות הברית. תהליך הנסיגה החל ב- 15 בנובמבר והסתיים ב- 8 במרץ 1957.

לצה"ל היה חשוב להפעיל את התחנה המטאורולוגית שהיתה באבו רודס, שם היו קידוחי נפט של חברה איטלקית, ונשארו במקום כמה נציגים של החברה כדי לשמור ולתחזק את הציוד השייך להם. וכך זומנתי אני ועוד בחורה בתפקיד זה בשם חנה, לרדת לסיני ולמלא את תפקידנו  שם.

היינו שם שתי בנות בין המון חיילים שלנו ששמרו על המקום. קבלנו חדר משלנו, אבל כדי לעשות מקלחת היה עלינו למצוא תמיד את אחד מהחיילים שישמור עלינו בשעה שהתקלחנו. בין תצפית לתצפית היה לנו זמן פנוי, וכך גויסנו לבשל לחיילנו ארוחות צהרים. מטבח היה שם  אבל טבח לא היה והחיילים היו רבים. קשה לחשוב היום על הסיטואציה המוזרה הזו, ששבויים מצריים שהוחזקו במקום נשלחו לעזור לנו במטבח. שתי בנות מול שבויים- מנהלות אותם ואומרות להם מה לעשות. מצב ממש הזוי.  במונחים של היום אי אפשר לחשוב מה יכול היה לקרות לנו שם. הרבה מחצי האי לא הספקנו לראות, אבל ליד הבסיס שלנו קצת יותר צפונה, היה אבו זנימה ושם הספקנו לבקר.

בחג המולד של אותה שנה הזמינו האיטלקים (נציגי החברה שישבו שם) את הקצינים והבנות (שתינו) לחוג אתם בסעודה מפוארת. היתה זו חוויה מרגשת, וממנה נותרו לי שתי תמונות שאחד מהם צילם. ביקשתי ממנו שישלח לי את התמונות, ונתתי לו את הכתובת שלי. כאשר חזרתי מסיני סיפרתי להורי על החוויה המיוחדת שעברתי, והאיש שהבטיח לשלוח לי את התמונה כשישוב לאיטליה. הורי כמובן לא האמינו שכך יהיה. למרבה הפלא כעבור מספר חודשים הגיעו שתי תמונות, והן ההוכחה היחידה לזמן ההוא שהיה עבורי משהו מיוחד במינו.

איני זוכרת כמה זמן ארך השרות שלי בסיני. אני כן זוכרת שהיינו בין האחרונים שהתפנו משם כאשר צהל נסוג מסיני. מכל מקום עבורי היתה זו חוויה מיוחדת במינה שאני נושאת עמי כל חיי.

אגב, איני יודעת כיצד הודעתי להורי שאני יורדת לסיני. באותה תקופה הקשר היחיד שהיה דרך שרותי הטלפון. אך להורי בקיבוץ לא היה טלפון בביתם ולי בוודאי שלא היתה גישה לטלפון כלשהו בסיני.

סיפור חנוכה

במשפחה של רעיה, נהגו לשחק עם סביבונים והיו חוקים. למשל: אם הסביבון נפל על האות נון הילד שסובב את הסביבון קיבל שני ממתקים מערימת הממתקים וכך הלאה. רעיה זוכרת היטב מנהג שהיה נהוג ביחס לסביבונים. בכל שנה בחג החנוכה, הנגרים היו בונים סביבון גדול, וחברת קיבוץ בשם רוחמה היתה לובשת את הסביבון, והילדים היו נעמדים במעגל סביבה, והיא היתה נעמדת באמצע המעגל ומתחילה להסתובב כמו סביבון. בסוף כשנעצרה, היא חילקה לכל ילד ממתקים.

הזווית האישית

אביגיל: אהבתי מאוד לעבוד עם רעיה. היא יודעת לספר סיפורים בצורה בלתי רגילה. מרתקת וסוחפת.

רעיה: נוצר ביננו חיבור נהדר, והיה כייף לספר חוויה מיוחדת מחיי למי שעדיין לא נולדה בימים ההם.