מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ביום שישי בתאריך 22.11.1946  טרם הקמת המדינה, להוריי שרה ושמואל ברוכיאל.

אימי עלתה ארצה מטורקיה כשהייתה בת 9 חודשים עם הוריה ברכבת דרך לבנון. אבי, שמואל, נולד בירושלים, בעיר העתיקה – דור 7 בארץ.

נולדתי בתל אביב, בבית חולים ליולדות ברחוב בלפור. בתחילה, גרנו ברחוב טרומפלדור לאחר מכן, עם שחרור יפו, עברנו לשדרות ירושלים, שם גרתי עד היותי בת 21 ומשם עברנו לבת ים.

הילדות הייתה נפלאה, למרות הקשיים הכלכליים. אימי לא עבדה ואבי היה נהג מונית.

את הילדות העברנו בשכונה, כלומר ברחובות הקרובים לבית שלי. אהבנו לשחק במחבואים, קלאס, פרה עיוורת, חבל ותחרויות ריצה. לא חששנו לרדת למטה, כלומר לרחובות ליד הבית. אהבנו מאוד לשוטט. יפו, באותם הימים הייתה עיר עם עניין רב. העיר שכנה בקרבה לים, הנמל היה קרוב אלינו והיו חופי רחצה נפלאים, אליהם כמובן הגענו ברגל – הליכה של כמה קילומטרים טובים.

את החגים חגגנו בבית, אבל גם בבית הספר. זכור לי שבט"ו בשבט היינו מתלבשים בלבן (למי שהיה) ושמים זר של פרחים על הראש מפרחים שאמא קטפה וכמובן לכל אחד היה הטנא שלו – סלסלה עם פרי או ירק, מה שהיה בבית.

בחודש ספטמבר 1965 התגייסתי לצה"ל. את הטירונות עשיתי עם חיילי הנחל. יצאתי לקורס חובשים ושובצתי בהיאחזות כרם שלום אשר הייתה ברצועת עזה 300 מטר מהעיר הערבית המצרית רפיח.

באותה תקופה הערבים שהקיפו את מדינת ישראל רצו לפגוע בנו בין אם להרוג, לפצוע או לשדוד. החיים בכרם שלום היו נעימים וחברותיים. בכרם שלום היו גם חיילים וגם חיילות. המפקדים גרו איתנו בצריפים נפרדים. למרות הגבול הקרוב לא פחדנו. סביב כרם שלום היו קיבוצים ותיקים יותר אשר העניקו לנו תחושת ביטחון. את הבית של המשפחה ראיתי פעם בשלושה שבועות חייבת לציין שאוטובוס נכנס להיאחזות ביום ראשון אחר הצהרים, וביום שישי בבוקר מוקדם. האוטובוס הזה הגיע רק לתל אביב.

שימשתי כחובשת בהיאחזות ולצידי היה גם חובש וטוב שכך. זכור לי ערב שאחד החיילים רכב על סוס ונפל על יתד, הפציעה הייתה קשה ומי שטיפל בו היה  החובש.

בימים ללא ירח נדרשנו, אחרי השעה שמונה בערב, לא לצאת מהחדרים וזה הנושא המרכזי של הסיפור שלי.

באותם הלילות היו מגיעים מהגבול המצרי אנשים שאנחנו קראנו להם "שטינקרים" פרושו של דבר מלשינים מרגלים. הם נפגשו בהיאחזות עם שירות הביטחון הישראלי, ומסרו להם מידע חשוב. כמובן, שאנחנו החיילים ידענו שעלינו לשמור על שקט ולא להסתובב בהיאחזות כדי לשמור על ביטחוננו האישי. כשחזרתי הביתה אחרי המפגש האחרון שלי ושל נועם, נזכרתי שחיילים מהיאחזות היו עולים כאזרחים לשבועיים להר הצופים. כאן עלי לספר עובדות חשובות, אחרי מלחמת השחרור הר הצופים, האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה היו מובלעת בתוך השטח הירדני. היה מותר להחליף כוחות פעם בשבועיים בתנאי שאלה הם אזרחים. החיילים מכרם שלום עלו בבגדים אזרחיים כשהנשק מוסתר היטב במשאית. במידה והנשק התגלה הם היו עלולים להישלח לכלא הירדני.

נספר מעט על ההיאחזות; היאחזות זה שטח שהצבא והמדינה החליטו ליישב. לכרם שלום הגיעו חיילים מתנועת הנוער השומר הצעיר. חבורה מקן בתל אביב וחבורה מחיפה. היו גם מצורפים שבדרך כלל לא ידעו קרוא וכתוב ולכן הייתה גם מורה לעברית. הגעתי הביתה, פעם בשבועיים או שלושה לשישי שבת. היה לי תפקיד נוסף בהיאחזות לשלם לחיילים פעם בחודש משכורת. השתחררתי ב-31.5.67

קישור לסיפור בפורמט PDF: הסיפור של סבתא חמדה – עם תמונות

סיפור חיים סבתא חמדה

הזוית האישית

כשדנה אמא של נועם פנתה אלי אם אני רוצה להשתתף לא היה צל ספק שאסכים. משהו אישי – נועם מיום שנולד היה מתחת לעורי סוג של אהבה, קשר, חיבור. אז מה למדתי, שאני מסוגלת להיות מאושרת יותר בזכות הקשר העמוק והאינטנסיבי עם נועם. לנועם יש בית עם אמא ובית עם אבא אמיר בני. הנסיעה, ארוחות הצוהריים סתם ככה באמצע השבוע איתו אושר גדול. שמחתי כשנועם שאל שאלות שבד"כ לא נשאלות ולי הייתה ההזדמנות לספר ולשתף, סיפור מהילדות תמונות שלהן הוא הגיב לא פעם: את לא דומה לעצמך נכון? כל אחד מאיתנו עובר טרנספורמציות במהלך החיים. למדתי שיש לי נתינה כמעט אין סופית שלפעמים היה אולי מוטב להקטין … או.קיי, נצא להמשך הדרך והלוואי שתתחדש בהקדם.