מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל כשהייתי בסוף כיתה י"ב במגמה מזרחנית בגימנסיה העברית רחביה בירושלים,

לפתע נכנס בחור אדיר וסיפר על בית ספר שדה בעין גדי שמחפש גרעין נח"ל שיבוא לעזור לו בתחזוקה של השמורה ובהדרכת טיולים במדבר יהודה. נדלקתי מיד. הרעיון שאני הולכת להעביר את השירות הצבאי שלי בטיולים במדבר, קסם לי מאוד.

אחרי תקופה של טירונות הגענו לאכסניה הישנה בעין גדי, המקום בו הייתה ההיאחזות הראשונה של קיבוץ עין גדי.

היו שם עשרה אנשים מבוגרים, שתי משפחות עם ילדים, משפחת יהב ומשפחת  אנגל, ועוד בחורים שעבדו במקום הרחוק והמבודד הזה, יחד איתם.

אנחנו הצעירים, ממש ילדים, התחלנו את חיינו המשותפים שם. התנאים היו על הפנים. בתי השימוש היו "בול פגיעה", החום היה 40 מעלות ומעלה ולא היו מזגנים, אבל המורל שלנו היה גבוה.

אחרי שבוע שהיינו במקום, העיר אותנו יוסי פלדמן, שנקרא גם יוסי הערבי, בצעקות "שיטפון, שיטפון". מיד רצנו ועלינו למצפה עין גדי, ההר הגבוה מעל השמורה. מסביב שמענו רעש של סלעים מדרדרים, וכשהסתכלנו למטה

ראינו את נחל ערוגות שוטף בשצף קצף, לוקח איתו מטע תמרים של הקיבוץ וחתיכה מהכביש ומביא אותם לים.

 זו הייתה חוויה אדירה לראות את איתני הטבע בעצמה כזו.

למעשה, לא כולנו היינו מדריכים, למרות שכך חשבנו. רובנו עבד בתחזוקת האכסניה ובית ספר השדה. אני עבדתי בשמורה. בין היתר, הייתי צריכה להשקות את התמרים שנשתלו בחניון התמרים, שקיים עד היום. מכיוון שהיה חם מאוד, התחלתי "לעבוד" ב-4:00 בבוקר עד 10:00 והמשכתי אחר הצהריים. לחץ המים היה מאוד נמוך, ולכן גומה אחת התמלאה בשעתיים. הייתי יושבת שעות ומסתכלת במשחקי האור והצל על הרי מואב. תמיד חלמתי להגיע להרים שממול, שהם בתחום ממלכת ירדן.

בשנת 1964 הגיע בן גוריון, שכבר גר בשדה בוקר, לטקס הנחת אבן הפינה לאכסניה החדשה מתחת להר ישי. אני הייתי המלווה שלו משום שכשהיינו בטירונות נסענו אליו, דידי ואני ,מטעם הגרעין כדי לשכנע אותו שיתמוך ברעיון של גרעין לבית ספר שדה, ולא לקיבוץ כפי שהיה עד אז. כשעמדנו על הגבעה, הוא הצביע על קלי"ה שבצפון ים המלח, וסיפר שדווקא בכ"ט בנובמבר 1947 הוא היה שם במלון, רחוק מכל השמחה שהייתה ברחבי הארץ, עם הסכמת האו"ם על הקמת בית ליהודים בארץ ישראל.

גם קלי"ה הייתה אז מעבר לגבול. זה המקום להסביר היכן הייתה עין גדי באותם הימים, לפני 1967. עין גדי הייתה הנקודה הצפונית ביותר לאורך ים המלח, על הגבול עם ירדן.

כשטיילנו במדבר יהודה, על הרמה מעל עין גדי, תמיד היינו מוגבלים בגבולות. ממקומות תצפית מסוימים ראינו את ירושלים, עירם של הירושלמים בינינו, ואת חברון שאליה לא יכולנו להגיע. בכדי להגיע לעין גדי מבתינו בצפון הארץ, היינו צריכים להגיע לתל אביב ומשם היה אוטובוס, פעם ביום, שנסע לכיוון ים המלח. תחנתו הסופית הייתה עין גדי. בשנה הראשונה לשהותנו, הדרך עברה מדימונה , בדרך קשה ומסוכנת. יותר מאוחר נפתח הכביש החדש לערד.

בסוכות 1964, ארגן יוסי פלדמן את פריצת השבילים במדבר יהודה. מתנדבים רבים, רובם מבני המושבים הגיעו לעין גדי ויצאו בקבוצות לפרוץ ארבעה שבילים. האחראים לקבוצות היו חברי הגרעין. השבילים שנפרצו היו "מעלה בני המושבים", "מעלה צרויה", שבילים בנחלי "חבר" ו"משמר". גם אנחנו, הבנות, השתתפנו בפריצת השבילים. אני ישבתי יום שלם עם חורש ז"ל, במעלה צרויה ומילאתי את השביל באבנים קטנות שימנעו החלקה של ההולך בו. בשאר הימים עבדתי במטבח שאכלו בו במחזורים, כי היו מתנדבים רבים.

חווית פריצת השבילים אשר יאפשרו גישה וקשר בין רמת מדבר יהודה וחוף ים המלח, הייתה מרגשת ביותר עבור כל העושים במלאכה. מצב הרוח במקום הנמוך ביותר בעולם היה גבוה מאוד. אחרי פריצת השבילים היה צורך לסמן אותם בשטח. היינו עולים עם שני דליי צבע כבדים וכמה מברשות, בדלי אחד היה צבע לבן ובשני כל פעם צבע אחר, בהתאם לשביל שאותו סימנו. הלכנו את המסלול עשרות פעמים כדי למצוא מקום יציב, שהשיטפון לא יגרוף, ושיהיה גם בולט ונראה למרחוק. מפת סימון השבילים הראשונה יצאה בעקבות הסימון הזה, ולאחריה הועלתה כל הארץ על מפות סימון שבילים.

תחומי הלימוד וההעשרה שלנו היו רבים. יוסי הביא לעין גדי מרצים מהשורה הראשונה. למדנו גאולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה, באופן עיוני, בשילוב סיורים בשטח. את עיקר הלימוד עשה לוי יהב, שהדביק אותנו באהבת הטבע שלו ודרך העברת הידע למטיילים.

תחום נוסף אליו נחשפנו היה תחום הארכאולוגיה. כשהגענו לעין גדי נערכו החפירות העיקריות של פרופ' יגאל ידין במצדה, והיו בינינו שנשלחו להשתתף בחפירות. אחד מרגעי השיא של החפירות היה גילוי ארבע עשרה מגילות שכללו את ספר בראשית, ויקרא, יחזקאל, ועוד ספרים חיצוניים, ביניהם ספר של האיסיים. המגילות שרדו כל אותן שנים בשלמותן בזכות האקלים היבש של המדבר. השמחה הייתה גדולה מאוד. היה מרגש לחוות את הקשר שלנו עם העם והארץ שלנו. נערכה מסיבה רבת משתתפים על המצדה והיינו בין החוגגים.  בעין גדי נערכו חפירות ב"תל גורן" על ידי קבוצה של ארכאולוגים מאוניברסיטת ירושלים, בראשותו של פרופ' בנימין מזר. כולנו היינו שותפים לחפירה, לגילויים ולהתלהבות.

ב 1966 היינו כבר מפוזרים באוניברסיטאות ובמקומות אחרים. הקשרים נשמרו, בעיקר בין החבורה שלמדה בירושלים. החלטנו לערוך טיול גרעין בפסח, ואכן כל החברה התייצבו.

בשנת 1968, לאחר פתיחת הגבולות, החלטנו להגשים חלום ולחצות את המדבר מחברון לעין גדי.

הטיול נערך בשבועות, ולמרות שהצטיידנו בהרבה מים, הגענו לסף התייבשות. חיפשנו צל, ללא הועיל, התחבאנו תחת רתמים ושיחי מלוח שאינם מצלים כלל  והתחלנו לשתות את המים מקופסאות השימורים, כולל המלפפונים החמוצים. לאחר צעידה קשה התברר שטעינו בדרך. אחת החברות, בינה, כבר החלה להראות סימני התייבשות חמורים. כמעט התייאשנו אבל לא הייתה ברירה (אז עוד לא היו חילוצי מטיילים). בשעות הלילה הצלחנו להגיע לעין גדי, ונפלנו שדודים. קבלנו טיפול מחבק מאנשי האכסניה, בראשם יוסי ופנינה אשתו ז"ל.

למחרת חזרנו, כל אחד בדרך אחרת לבתינו. אני הייתי צריכה לחזור לירושלים. יחד עם רוני עלינו על ספינה ששטה אז בקו על ים המלח מעין גדי ליריחו. מיריחו לא הייתה עדיין תחבורה מסודרת לירושלים, עמדנו לנסות ולעצור טרמפ. הנה עצרה לידינו מכונית ובה משפחה ערבית מבית לחם. לכאורה אויבים, למעשה אנשים טובים באמצע הדרך. זו הייתה עבורי חוויה אנושית חזקה.

כל הטיול היה בבחינת הכרת הלא נודע שכל כך רציתי להכיר, הן את הדרכים שמאחורי הגבול במדבר והן את האנשים שעליהם ואת שפתם למדתי במגמה המזרחנית בבית הספר, ואחר כך באוניברסיטה.

לכן, כאשר באו אלינו, לחוג לשפה וספרות ערבית, באוניברסיטה, ובקשו שנלך ללמד עברית את ילדי הערבים במזרח ירושלים, נעתרתי מיד.

ואכן, לימדתי בשכונת אבו טור כשנה וחצי, אחר כך התחתנתי ועברתי לגור בנס ציונה. ומאז 1969-2005 לימדתי ערבית את ילדי היהודים בתיכון ע"ש בן גוריון, בנס ציונה.

לצערי לא ניתן ללמד ערבית מדוברת במסגרת הוראת הערבית בתיכון. על כן נאלצתי ללמד את הערבית של שפת התקשורת.

אהבתי מאוד את עבודתי, את המגע היומיומי עם הנוער, השתדלתי להעביר להם את אהבתי לארץ ולנופיה, במסגרת הטיולים, וכמובן את אהבתי לשפה הערבית ואת ההתייחסות האנושית לדובריה.

והגרעין? אנחנו עדיין שומרים על קשרים אוהבים. מדי שנה בשבועות מתכנסים ליומיים, במקומות שונים בארץ, מעלים זיכרונות ומטיילים במקום, בהדרכה מקצועית של אחד מאיתנו, כולל בני הזוג. בהתחלה היינו באים עם הילדים, עכשיו מצטרפים הנכדים.