מאגר סיפורי מורשת

שמי נדב, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סיפורה של סבתא שלי, אסתר עודי. הסיפור של סבתא עוסק בשיטפון הגדול בתל אביב בשנת 1951 כפי שסבתא אסתר חוותה אותו.

סבתא נולדה בשנת 1941 וגדלה בשכונת התקווה בדרום תל אביב. אבא שלה היה רב ואימא שלה הייתה עקרת בית. סבתא תמיד הייתה קוראת לאמא שלה "בלבוסטה" (כינוי לעקרת בית המנהלת את משק ביתה בצורה יעילה, פרקטית ואנרגטית). סבתא גרה בבית מאוד קטן עם זוג הורים ו-11 אחים ואחיות. היא למדה בבית הספר תחכמוני, בבית הספר הייתה הפרדה בין בנים לבנות וסבתא למדה בכיתה עם בנות בלבד.

תנאי המגורים היו קשים מאוד לא היו דרכים סלולות, בחורף כל הרחובות בשכונת התקווה היו מלאים בבוץ ובקיץ היה המון אבק, מכיוון שהרחובות היו מכוסים בחולות כורכר. סבתא אומרת שהייתה לה ילדות מאושרת על אף התנאים הקשים. במשך רוב היום הם היו משחקים בחוץ, מכיוון שהבית היה קטן מדי מכדי להכיל את כולם, כל הילדים היו ישנים בחדר אחד. אימא של סבתא הייתה פורסת מזרונים כל לילה וכולם ישנו על הרצפה.

כשסבתא הייתה בת 14 היא יצאה לעבוד על מנת לסייע בפרנסת הבית, היא עבדה בתור סייעת בגן ילדים רחל ברחוב בלוך בתל אביב. בגן הזה היו ילדים של שחקני תיאטרון מוכרים מאוד באותו הזמן: הבנות של יפה ירקוני, והבן של אהרון מסקין (יובל מסקין שהיום משדר ברדיו), סבתא הייתה מטפלת בו גם אחרי הגן.

בשנות ה-50 היה שיטפון גדול מאוד בתל אביב (סבתא הייתה בת 10). ביום הראשון של השיטפון אחותה של סבתא התעוררה מהשינה כי היא הרגישה שהרגליים שלה בתוך מים. היא העירה את כל המשפחה שלה וצעקה: "שיטפון, שיטפון!" המים הגיעו לגובה של מטר לפחות והמשפחה הייתה חייבת לצאת מהבית, אבא של סבתא לקח את סבתא שלה (הסבתא רבתא שלי גרה בבית שלהם באותו הזמן) על הכתפיים ושחה עד היציאה, שם השיטפון זרם מהרחוב עד הבתים שלהם. משאיות הגיעו ופינו אותם מהבתים לבית ספר "תחכמוני" שהיה מאוד מפורסם באותו הזמן.

במשאית הביאו להם בגדים וגרביים ללבוש, הכניסו אותם לאולם הספורט של בית הספר ושמו מזרונים ושמיכות שיישנו עליהם. הם היו שם במשך עשרה ימים עד שחזרו הביתה.

סבתא זוכרת שהיא כל הזמן רצתה לאכול ובוקר אחד הריחה דייסה, היא מאוד אהבה דייסה והייתה אוכלת כל בוקר דייסת קווקר. היא הריחה את הריח של הדייסה וקמה מהמזרון מיד, רצה יחפה עד למטבח, התחילה לבכות וביקשה מהטבחית קצת דייסה והבטיחה בתמורה היא תשטוף את כל הכלים.

אחרי שעברו עשרה ימים המשפחה חזרה הביתה אבל לא יכלו להיכנס פנימה – כי כל הבית שלהם היה מלא בבוץ. הם החליטו ללכת לסבתא רבתא שגרה באותה שכונה אבל בקומה שנייה (באותו הזמן מבנים עם קומה שנייה היו מאוד נדירים, סבתא אומרת שהיו רק שני מבנים בשכונה שהיו עם קומה שנייה). הדירה של סבתא רבתא לא נפגעה מהשיטפון והם נשארו בבית שלה למשך כמה ימים, עד שאבא של סבתא והאחיות הגדולות שלה (בנות 20 בערך) הלכו לדירה וניקו את כל הבוץ, כך יכלו לחזור הביתה.

הזוית האישית

נדב הנכד המתעד: שנינו מאוד נהנינו מהחוויה של תכנית הקשר הרב דורי. סבתא אהבה מאוד לספר את הסיפור שלה וחשבה שזה מאוד חשוב לה, גם אני מאוד אהבתי את הסיפור וחשבתי שהוא היה מרתק מאוד. סבתא מאחלת לי שמחה ומזל בחיים, אני מאחל לה בריאות ואושר.