מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה גור, נולדתי בשנת 1946 וגדלתי בקיבוץ עמיר שבצפון.

אני נזכר בסיפורים מהשנתיים האחרונות שלי במוסד. הסיפור הוא על שני החורפים האחרונים שלי שם:

השיטפון בנהר הירדן

החורף של כיתה י"א בשנת 1963 היה גשום ביותר.  לקראת ינואר, כמו השנה, ירדו מאות מילימטרים של גשם.

בקיבוץ עמיר שבו גדלתי, בנהר הירדן נוצר פקק גדול והמים עלו על גדותיהם. בלילה אחד התחילו המים להציף את כל הסביבה כולל את שני הקיבוצים השכנים. הלכנו, הנערים הגדולים (המוסדניקים) לראות מה קורה בגשר של הירדן. ראינו את הסחף והמים החומים שמתקרבים כבר לגובהו של הגשר. על הגשר עמד קומנדקר (טנדר צבאי) ודיבר בקשר – דבר שלא ראינו ולא שמענו עד אז.

כשחזרנו, המים כבר הציפו חצי קיבוץ ואי אפשר היה ללכת בחלק מהמדרכות מבלי ליפול לתעלה מוצפת. ניסינו ללכת לישון, חלק נרדמו מרוב עייפות אבל חלק ואני ביניהם לא נרדמנו והצצנו כל הזמן החוצה. בבוקר כבר אי אפשר היה ללכת לשום מקום. טלוויזיה עוד לא הייתה בכלל ולכן האזנו לרדיו ושמענו בחדשות על השיטפון של הירדן בקיבוצים עמיר ושדה נחמיה.

אחרי יום-יומיים התארגנה משלחת של עזרה מקיבוצי התנועה. החברה הצעירים עשו הווי ופינו את הזבל הרטוב מכל הלולים של הקיבוץ וגם קצת מהרפת. אחרי 5 ימים ירדו המים אבל נגרם נזק עצום לבתים, עצים במטע ולשדות ובעיקר ללולים ולרפתות.

אחרי שנה הממשלה החליטה ליישר את הירדן ולעשות תעלה ישרה ונקייה שלא יהיו שיטפונות נוספים בשנים הבאות. ככה הפסידו קיבוצי הצפון את פיתולי הירדן עם כל הטבע והנוף של ילדותנו.

השלג בחרמון

בחורף שאחריו כשהייתי כבר בכיתה י"ב, במקום גשם ירד…שלג.

בבוקר אחד זרחה השמש, אבל העירו אותנו על הבוקר בצעקות: "שלג שלג!" יצאתי החוצה עם כולם ולהפתעתי, כל הדשאים היו לבנים. הרמתי את העיניים וראיתי גם שלג על העצים ובעיקר על ההרים הגבוהים שמסביב לעמק החולה: הרי נפתלי במערב (מנרה ומשגב-עם), שמיר וכפר סאלד במזרח והחרמון הגבוה והגדול בצפון.

מכיוון שבהמשך הבוקר זרחה השמש והשלג התחיל להפשיר, בקושי הצלחנו ליצור "איש שלג" ומיד התארגנו לטיול להרים. ירדנו מהאוטו על-יד הכביש לכפר גלעדי והתחלנו לטפס לשלג העמוק. הגענו לרגלי קיבוץ משגב-עם ששכן על צוק גבוה. מצד צפון ראינו את מטולה ככה שלא חששנו משום דבר. אבל מסתבר שבטעות עברנו את הגבול ללבנון. בשנים מאוחרות יותר ובמלחמות הייתי הרבה פעמים מעבר לגבול הלבנוני, אבל אז זה היה מקרה נדיר. עד שהבנו בגובה, שאנחנו בעצם על הגבול, הגיע מלבנון רכב מכיוון מארג’ עיון עם שוטרים לבנוניים חמושים. השוטרים עצרו אותנו ולקחו אותנו למשטרה הקרובה. יותר מאוחר הובילו אותנו עם עיניים קשורות (היינו חמישה) לביירות דרך גשר הליטאני (חרדלה), צור וצידון. אחרי לילה של חקירות בביירות שחררו אותנו למחרת בראש הנקרה. נשארנו עם חוויה קצת מפחידה אבל עם זיכרון לשנים.

השם ירדן גור – על שום מה?

לירדן קוראים בשם זה על שם נהר הירדן. על גדות הירדן בקיבוץ עמיר, נולד וגדל סבא של ירדן – יונה וגם נולד הדוד עמית.

יונה מספר: "בילדותי, לא הייתה בריכת שחייה בקיבוץ ולכן כל הקיץ, כמעט כל יום בילינו שעות ארוכות בשחייה ובמשחקים על גדות הירדן. לעומת זאת בחורף זרמו בירדן המון מים מהגשמים והשלגים של החרמון. זה מה שגרם ללא מעט שיטפונות בגלל הסחף הרב ופיתולי הירדן של אז (לפני הסדרת האפיק). אני אהבתי מאוד את נוף הירדן, את עצי הערבה והאקליפטוס (שאינם כבר) ואת סבך הפטל והסוף שצמחו על גדות הנהר ואפילו ציירתי אותם לפעמים וכתבתי עליהם שירים, כמו שאפשר לראות בספרי שיצא לפני כ-34 שנים.

הזוית האישית

סבא יונה: סיפורי הילדות שלי והזכרונות זכו לריענון מעולה ויקר עקב יוזמתכם.  הצלחנו לשחזר עם הנכד המוצלח ירדן, שרק שמו מעלה בי מלא זכרונות  וחוויות (גדלתי ליד נהר הירדן) – לא מעט דברים שברגיל אינני יודע אם הייתי מגיע אליהם.  כה לחי.

הנכד ירדן: החוויה הייתה כיפית והחכמתי הרבה ובנוסף גיליתי פרטים מעניינים על ילדותו של סבא יונה. היה לי מאוד כיף לעבוד ביחד עם סבא. זו הייתה חוויה מלמדת ומעשירה.