מאגר סיפורי מורשת

שמי ברית אור, השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בשנת תשפ"ב בבית ספרי יחד עם סבתא שלי, ויולט מחלי.

סבתא מספרת על העלייה לישראל

שמי ויולט מחלי, נולדתי בעיר טהראן שבפרס, בתקופת המלך השאח הפרסי. יש לציין שלעם היהודי בפרס בתקופתו של השאח הייתה מאוד זוהרת והמצב הכלכלי היה מעולה. אבי ז"ל עסק במסחר ואמי לא עבדה. כששמע אבי על ארץ ישראל מאותם שליחים שהגיעו מישראל לפרס, החליט אבי שכל המשפחה תעלה לישראל. אמי התנגדה נמרצות מאחר שהיה לה מאוד טוב בפרס, אך לא עזרו התחנונים של אמי ואבי עזב את כל הרכוש, העמיס שטיחים פרסיים על גבו, אסף הרבה תכשיטי זהב וכסף מזומן ועלינו לארץ ישראל.

הקליטה בישראל

הקליטה בארץ הייתה מאוד קשה, עקב קשיי השפה וחוסר ידע כיצד להשתלב באוכלסייה ובעבודה. תנאי המחייה היו קשים. גרנו משפחה של תשע נפשות באוהל קטן. לאחר מכן עברנו לגור בצריף, כשבקיץ חם מאוד ובחורף קר מאוד. את האוכל אמי קיבלה בתלושים – "כרטיסי מנות" לפני מספר הנפשות בבית. עוף אחד פעם בשבוע לכל המשפחה.

מאחר ואבי עסק במסחר בפרס לא היה לו שום מקצוע אחר לעסוק בו והציעו לו ללכת לנקות רחובות ולעבוד בפרדס, אמי ראתה בזה פחיתות כבוד ולא הסכימה שאבי יעסוק בעבודות הללו, ולכן הורי החליטו למכור את התכשיטים והשטיחים ולממן את הכלכלה של שבעה הילדים.

קשיי הקליטה לאחים שלי בבית הספר היו רבים והם נאלצו לעזוב את הבית ולעבור לגור בקיבוץ ולצאת לעבודה. להורים היה קשה מאוד בקליטת השפה העברית ולכן האחים שלי לקחו את השליטה בבית, דבר שמאוד השפיע לרעה למצב רוחו של אבי שהייתה הדמות הסמכותית בבית. לאחר כחמש שנים עברנו לגור בדירה של שני חדרים ומטבחון קטן ברעננה שקיבלנו ממשרד השיכון. 

החלום של אבי לפתוח חנות שבה יעבוד

אבי הבין מיד שכדי לקבל אישור לפתיחת חנות הוא צריך להוכיח שאינו יכול לעסוק בעבודה פיזית קשה ולכן "הציג" אבי שידיו "מתקשות" ואינו יכול לקפל אותן. במרוצת הזמן אבי ביקש לפתוח חנות "מכולת" (צרכניה קטנה) ואכן קיבל אישור לפתיחת החנות שבה יעבוד. האחים עזרו לאבי לבנות חדר גדול בצמידות לבית. למעשה משפחה בת תשע נפשות גרנו בשני חדרים קטנים, מטבחון קטן ומרפסת קטנה, אך אושר גדול שאבא שלי יכול היה לעבוד במכולת שאליה נכסף מאוד.

אני כבת השישית מבין הילדים הייתי מאוד נחושה ללמוד להיות גננת, ואכן למרות הקשיים שעמדו בדרכי הן מבחינת בני המשפחה שלא ראתה בלימודים אתגר חשוב וחיוני והן מבחינת התנאים בבית ולמרות הקשיים בחומר הלימודי לא ויתרתי ודבקתי במשימה להגיע ללימודי מכללה כדי להיות גננת. לאחר סיום לימודיי בתיכון אוסטרובסקי, ובמכללת המורים "בית ברל" הוצבתי לעבודת ההוראה בישוב "מרגליות" שבגליל העליון. בין השנים 1968 – 1970, ספג אזור הצפון ובמיוחד היישוב קריית שמונה קטיושות קשות שהעיבו על מהלך החיים ומצב הרוח של התושבים. אני כצעירה בת 18, בלי משפחה בקריית שמונה גרתי עם מורות חיילות בבניין שנקרא "הבית הירוק". 

החיים החברתיים לא היו קלים עבורי מאחר והרגשתי קושי רב בלקשור את חיי עם תושבי המקום ולכן נסעתי הרבה בסופי שבוע לאחי שגר בחיפה. באחד הפעמים בביקורי בבית אחי בחיפה הגיעה הצעה להכיר את אחד מבני המשפחה הרחוקים של חמותו של אחי. העניין נראה לי מאוד מוזר ותמוה מדוע אני צריכה שישדכו לי בן זוג, האמנתי שאוכל למצוא לעצמי בן זוג בלי שידוך ואכן הכרתי גבר מאוד נאה (נהג אוטובוס), שראה ביחסים ביננו יחסים "רציניים", אבל אני כילדה ממשפחה מאוד שמרנית היססתי ביחסים אלו ולכן לא נתתי ידי להמשך קשר זה. הורי מאוד לחצו שאכיר מישהו, שאתחתן כבר – איך נערה בגילי – עדיין רווקה? ולכן היה לחץ גדול שאכיר את הבחור שאחי רצה לשדך לי. 

השידוך

המצב הביטחוני הקשה באיזור, והניתוק מהמשפחה ריככו את עמדתי שאולי אמלא את דרישת הורי להכיר את "אותו בחור" שרצו לשדך לי ואכן באחד מימי השבת בחודש מאי 1970 נסעתי לרעננה להורי. ההתרגשות בבית הוריי הייתה גדולה.  בשעה 11:00 שבת בבוקר הגיע הבחור עם אשת הדוד שלו, שהיא גם אחות חמותו של אחי. הפגישה עם "הבחור" בנוכחות כל בני המשפחה ועוד אנשים שאינני מכירה הייתה בהתרגשות גדולה ובמבוכה גדולה. "הבחור" הציג את עצמו שמו מתתיהו "קראי לי מתי" הוא אמר. הצגתי את עצמי ולפני ראיתי בחור רזה גבוה מאוד ובמבט ראשוני החלטתי בליבי הוא לא מתאים לי, אבל לא יכולתי להביע זאת במילים. כבר לא שמעתי מה דיברו בניהם בני משפחה וכאילו לא הייתי במקום.

לאחר כשעה, ראיתי שמתי קם ופנה אלי וביקש שניפגש שוב בערב. מאחר ולא רציתי בליבי חיפשתי סיבה לא להיפגש בערב ואמרתי שעלי לחזור היום לקריית שמונה, כי מחר יום עבודה. פה התערבו המבוגרים וניסו לדבר לליבי שאנסה בכל זאת להיפגש בערב ולא נורא שיום אחד לא הולכים לעבודה. בלי שאני ארצה הסכמתי להיפגש בערב. מתי הגיע במוצאי שבת שוב אל בית ההורים שלי ברעננה (יש לציין שלא היה ברשותו רכב והוא גר בבני ברק). נסענו באוטובוס לתל אביב לצפות בסרט בקולנוע "מוגרבי" שלימים הרסו את המקום ובנו בתים רבי קומות במקום. 

ישבנו בקולנוע כשהכיסאות עשויים מעץ ומאוד לא נוחים לישיבה. במהלך הסרט ניסה מתי להניח את ידו על כתפי, אבל מיד הסרתי את ידו. בכל מהלך הסרט ישבתי מכווצת ובאי נוחות. בסוף הסרט הושיט מתי את ידו אליי ואמר: "אל תפחדי תתני לי יד". הגענו לתחנת האוטובוס וכאן אמרתי לו שהוא יכול לחזור הביתה ואני אגיע לבד הביתה. תשובתו הייתה שחינכו אותו, שבחורה לא משאירים באמצע הדרך לבד. הוא לקח אותי מהבית והוא יחזיר אותי לבית. פה הרגשתי שזה יכול להיות בעלי לעתיד ולא הרגשתי נקיפות מצפון שלא אלך למחרת לעבודה. מכאן והלאה היה ברור לשנינו שאנחנו מהדקים את הקשר בינינו, והולכים לקראת החתונה. מכאן ואילך ההחלטות היו של שנינו, למרות שבני המשפחה ניסו להתערב. 

החתונה של מתי וויולט 

תוך כחודשים הצלחנו לקנות דירה קטנה, לארגן את החתונה, להכין הזמנות, ללכת למקווה יחד עם כל הנשים במשפחה – טקס שהיה עבורי מתיש ודוחה. החתונה נערכה בחולון באולמי "היכל חולון" בתאריך 20.08.70. בסיום האירוע נסענו ברכב שקיבלנו מחברו של מתי את הרכב הוא קישט לנו בסרטים.

התמונה מחתונתנו עם השדכנים וההורים

הדירה הקטנה שלנו, שהייתה משרד לתיווך, הספקנו לסדר אותה – זו הייתה דירה קטנה וחמודה, אבל לא היה לנו שולחן וכסאות, את המזוודה, שבה הבאתי את הבגדים שלי, הפכנו לשולחן, ולא היה ארון ולא היו כיריים – אלא הייתה לנו פתיליה קטנה שעליה הכנתי את הבישולים הפרסיים שאהבנו.

הזוית האישית

סבתא ויולט: זו הייתה חוויה, להיות כל שבוע בבית הספר ולהקדיש כל יום שישי בשבוע את זמן האיכות לנכדה שלי ולהשמיע לה את סיפורי העבר. המפגשים לוו בשיחה ובמפגשים אישיים, זה היה שונה מאוד מהפגישות הרבות בבית. היינו רוצות לאחל אחת לשנייה שנהיה תמיד ביחד.