מאגר סיפורי מורשת

הסיפור המשפחתי מתרחש בארצות הברית בשנת 1983.

סבא ואני (סבתא מאירה) נסענו ללוס אנג'לס לצורך עבודתו של סבא כרופא. עידו היה בן עשר, נטע בת שמונה וחצי ואביגיל, אמך, בת ארבע וחצי. החיים בארצות הברית היו יקרים. המשכורת של סבא לא הייתה גבוהה וחיינו בצמצום, לצד כל הפיתויים האמריקאים. הייתה לנו מכונית משפחתית מאוד גדולה, מדגם אולדסמוביל סטיישן, ובה נסענו מידי פעם לטיולים בטבע. רק לעיתים רחוקות הבילוי שלנו כלל אתרים בתשלום או מסעדות (למעט מקדונלד'ס כמובן…).

בקיץ השני לשהותנו בארצות הברית רצינו לעשות טיול קצת יותר ארוך ולמרחק יותר רב והתוכנית שלנו כללה נסיעה ארוכה לצפון קליפורניה. המכונית הישנה שלנו התאמצה ונשפה ולבסוף הגענו לאחד הפארקים הלאומיים היפים בעולם שנקרא יוסמיטי (שם אינדיאני כמו שמות רבים בקליפורניה). גרנו באוהל, אכלנו אוכל פשוט וטוב שהבאנו איתנו כל הדרך מהבית. בלילה החבאנו את האוכל במיכל ברזל אטום כדי שהדובים השחורים ביער לא יריחו אותו ולא יסכנו אותנו.

ואז, בוקר אחד, כולנו יוצאים לדרך ברגל לטיול אל הצוק הגדול והידוע "אל קפיטן".

הדרך ארוכה, די חם בחוץ וכולנו קצת מתעייפים. עלינו על גשר כדי לחצות נחל שוצף וקוצף, ופתאום נטע מתכופפת במהירות, מתרוממת ובידה שטר של עשרים דולר!! כולנו השמענו קריאת שמחה: "וואוווווווו, ישששש, כיףףףףףף…"

דמיינו איך נוכל ליהנות מהכסף – לנסוע ברכבת הפארק, לקנות מזכרות, לאכול במסעדה, ללקק הרבה ארטיקים… אביגיל אמך מאוד רצתה שנקנה לה בובה קטנה של סנאי חום (כמוהו היא ראתה מסביב). נטע קיפלה את השטר היקר והחשוב ותחבה אותו עמוק לכיס המכנסיים שלה.

לקראת סיום הטיול ביוסמיטי, המכונית הקשישה משמיעה לפתע קולות נשיפה נרגזים, מים נוזלים מתחתיתה וקיטור חם נפלט ממכסה המנוע. נבהלנו. הבנו שהמנוע נמצא בסכנה. הפסקנו את הטיול ונסענו לכיוון סן פרנציסקו תוך שסבא עוצר כל כמה דקות כדי למלא מים ברדיאטור המחורר והדולף, כי בלי מים המנוע מתחמם במהירות ועלול להישרף או אפילו להתפוצץ. דאגנו מאוד שהתיקון יהיה יקר מעבר ליכולתנו לשלם אבל לא הייתה ברירה אלא להגיע למוסך. הדרך לסן פרנציסקו לא הייתה קצרה (268 ק"מ)  במיוחד כשדואגים…

האיש במוסך אמר שכבר מאוחר היום והוא יבדוק את המכונית מחר בבוקר. חיפשנו מקום נחמד וזול לישון בו, וכך הרווחנו סיור בסן פרנציסקו בלי שהתכוונו… ואפילו אכלנו במקדונלד'ס!!!

ביום שישי בבוקר (ערב שבת) חזרנו למוסך. האיש סיפר שבדק את המכונית הקשישה שלנו ובאמת יש לתקן את הרדיאטור לפני שמזיזים אותה. "כמה יעלה התיקון?" שאל סבא במתח. "עשרים דולר"…!!! התבשרנו. איזה נס! נטע שלפה בחגיגיות את השטר היקר מכיסה, והושיטה למוסכניק. "אתה מתאר לעצמך, אביב, איך הרגשנו באותו הרגע?" "טוב, כי זה היה בול מה שנטע מצאה" אתה אומר. הרגשנו כולנו איך אירוע קטן "לכאורה" הופך להיות כל כך משמעותי, וגם התרגשנו והתפעלנו מחדש מתופעת המקריות. והייתה כאן מקריות כפולה – מציאת השטר וקלקול המכונית. הדרך הביתה התארכה והתמשכה (617 ק"מ) והיינו צפויים להגיע ב- 1.00 בלילה.

עידו, נטע ואביגיל אמך נרדמו די מהר, ואילו סבא ואני חשנו את העייפות כובשת אותנו בהדרגה. פתאום סבא משמיע צרחה, ואחריה עוד אחת, ומסביר לי שהוא צורח כדי לא להירדם, וכדאי גם לי…

זה היה סיפור משפחתי שזכור לכולנו כמשהו מאוד חם, מלכד ומופלא. למדנו המון ממנו ונראה לי שאנחנו מיישמים את התובנות והלקחים לאורך חיינו. כמה טוב ליהנות מהדברים הקטנים!

הזוית האישית

אביב: סבתא, זה היה סיפור מעניין מותח ומאלף. שמעתי על משפחתה של אמי כשהייתה קטנה ועל היכולת שלכם ליהנות ולשמוח ולהסתפק במה שיש לכם. היה לי מאוד כיף לעבוד על הפרויקט שלנו, אהבתי לחכות לימי שלישי וזה כל כך תורם לקשר בינינו. סבתא מאירה: אביבי, ממש הגשמת חלום שלי לבלות שעות ארוכות רק אתך, רק אתך. אני מאחלת לנו להמשיך ולטפח את הקשר המתוק הזה , נמשיך ללמוד זו על זה, וזה על זו, לאורך שנים רבות.

לסבתא מאירה שני סיפורים נוספים במאגר: "חפרתי בשתי ידיי את מצדה" עם הנכד עומר בלייר. ו"נפש בריאה בגוף בריא" עם הנכדה נעמי בלייר.