מאגר סיפורי מורשת

שמי ורד אלקלעי, נולדתי בשנת 1935 וכיום אני בת 88.

גרתי בבולגריה בעיר הבירה ששמה סופיה. קראו לי בעברי רוזי שמשמעות השם היא שושנה וכשעליתי לארץ, הייתי בקבוצה של תנועת הנוער של קיבוץ גניגר ושם הייתה לי מדריכה מאוד נחמדה והיא שאלה אותי איך קוראים לי ואמרתי רוזי, והיא בתגובה אמרה: "אוי יש הרבה שושנות כאן" ומאחר ותמיד היו מחליפים את השם רוזי לשושנה, המדריכה אמרה שעדיף שיקראו לי ורד והסכמתי איתה. כשהייתי הולכת לאסוף את נכדיי מהגן, תמיד היו תוהים כיצד יש סבתא בשם ורד מכיוון שאין שם כזה.

לאמי קראו אסתר סליקטר ולאבי קראו אהרון לוי. אמי לא עבדה, הנשים בבולגריה לא נהגו לעבוד ואבא שלי היה מנהל חשבונות. יש לי אח אחד צעיר ממני ושמו אברהם והוא בן 83.

בבית בבולגריה דיברנו בולגרית, עם הסבתא דיברנו בלאדינו – השפה שהיהודים דיברו בספרד. ובארץ דיברנו עברית.

זיכרונותיי ממשפחתי המורחבת

סבתי מצד אמי, התאלמנה בגיל מוקדם מאוד מסבי שנהרג במלחמת הבלקנים בשנת 1912 והיא נותרה לבדה עם ארבעה ילדים.

סבתי מצד אבא, עלתה איתנו לארץ והייתה לה משפחה מרובת ילדים עם שמונה אחים. תמיד היא הייתה מספרת לנו סיפורים על משפחתה.

יהודי בולגריה לא נכחדו בשואה מבין יהודי שאר הארצות, משום שהם לעולם לא נשלחו למחנות השמדה, מאחר והבולגרים התנגדו לכך בכל תוקף. בשלב מסויים הגרמנים אמרו לבולגרים שהם חייבים לשלוח את היהודים ממדינתם למחנות ההשמדה. הבולגרים התנגדו לכך, אך נאלצו להוציא אותנו מהעיר סופיה, על פי דרישת הגרמנים. יום אחד קיבלנו פתק שבו היה כתוב שאנו חייבים לעבור לעיר שדה תוך 24 שעות, לארוז מזוודה ולעזוב.

אני זוכרת את הפרידה מבת דודה, שהיא חברתי הטובה, נפגשתי איתה בכיכר בעיר כדי לאמר לה שלום מכיוון שהם נשלחו לעיר אחרת. באותה התקופה לא כל כך הבנו למה לוקחים אותנו ומה קורה כי היינו רק בנות שבע, אבל ידענו שדרכינו נפרדות ורגע לפני שנפרדנו, היא הוציאה מטבע קטן ונתנה לי אותו והצהירה שזה יהיה הזיכרון שלי ממנה. המטבע ליווה אותי לאורך כל המלחמה, ובפגישתנו הראשונה לאחר המלחמה, הראתי לה ששמרתי על המטבע ושלא שכחתי ממנה. זה הזיכרון הכי משמעותי שלי.

כמו כן, כאשר שלחו אותנו לעיר שדה, כמובן לא הכרנו שם אף אחד, אך יהודים כמו יהודים דאגו לנו וקיבלו אותנו בברכה וכל משפחה יהודית קיבלה אליה משפחה יהודית אחרת.

אבא שלי היה אנטי דתי ולא ידעתי כלום על חגי ישראל חוץ ממאכלי החגים, זה היה הדבר היחיד שסימל את החג ואפילו כשהגעתי לארץ לא ידעתי מה זה הגדת פסח, מכיוון שאף פעם לא חגגנו וכיום אנו חוגגים את כל החגים.

המלחמה התחילה בשנת 1939 ועד שנת 1943 חיינו בסדר, אמנם היו אנשים שפוטרו מהעבודה, כמו אבא שלי שעבד בחברה גרמנית ולכן פיטרו אותו. משנת 1943 ועד סוף המלחמה היה קשה, הוציאו אותנו מהבית, שלחו אותנו לערי שדה, אבל לא הייתה אנטישמיות מיוחדת ואני אישית לא סבלתי ברמה קיצונית.

דבר אחד זכור לי וזה שהיה לנו זוג חברים שלא היו אזרחים בולגרים, ולכן גירשו אותם מבולגריה ואני יודעת שהם הושמדו.

שנות המלחמה עברו עליי בצורה שונה, לא למדנו, קראנו הרבה ספרים, נפגשנו עם חברים, אבל היה מותר להסתובב בכל יום עד השעה 17:00, ולאחר מכן היה עוצר. בנוסף, לא יכולנו להסתובב בכל העיר והיו רק מספר רחובות שהיה מותר לנו להסתובב שם.

היה שיר שליווה אותי המון שנים, על "אגם הבלקן ברוסיה", ולפני כמה שנים מישהי מצאה לי את השיר ונתנה לי אותו, כי לא ידעתי מה השם שלו, זה היה מרגש מאוד כי הוא ליווה אותי כל התקופה של המלחמה.

אחרי המלחמה חזרנו לסופיה והשלמתי שלוש שנות לימודים עד שעלינו לארץ.

בתקופה שאחרי המלחמה לא חשבנו על העלייה לארץ כי אבא שלי לא רצה, הייתה לו עבודה מאוד טובה שם והיינו במצב כלכלי מאוד טוב, הוא אמר "מה אני אעשה שם בלי שפה ועבודה?", הוא רצה להישאר בסופיה. אני ואחי הפסקנו ללכת לבית הספר, כי רצינו לעלות לארץ. בסופו של דבר שכנענו אותו ובפבואר 1949 עלינו לארץ.

לא חשבתי לחזור לסופיה בחיים, אהבתי לגור בארץ. אך ביקרתי שם הרבה פעמים.

תקופת העלייה זכורה לי לטובה מאוד, הייתי בעליית נוער ארגון שהעלה ילדים לבד כאשר התחילה המלחמה בגרמניה כדי להציל ילדים.

את בן זוגי הכרתי באוטובוס, הייתי בת 16. אחרי שעליתי לארץ סיימתי את לימודיי בתיכון, בערבים למדתי ובבקרים עבדתי, הייתי פקידה.

לאחר שהקמתי משפחה ונולדו לי שני ילדים החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. למדתי באוניברסיטת תל אביב היסטוריה ותרבות צרפת, ולאחר מכן הפכתי למורה ב"אורט רמת גן" להיסטוריה, מקצוע משמעותי שעוסק בחינוך דור העתיד. זו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילי להעביר את הסיפור האישי לדורות הבאים כדי לזכור ולעולם לא לשכוח!

 תמונה מיום נישואי

הזוית האישית

שיראל ונעמה: היה לנו ממש כיף לפגוש את ורד המהממת. ורד הייתה חמודה מאוד, נחמדה ומעניינת, היא סיפרה לנו על כל חוויותיה מהעבר ומאוד התעניינו ושמחנו שהיא הרגישה בנוח לספר לנו הכל.

ורד: נהניתי מאוד לספר את סיפור חיי עם שתי הבנות הצעירות שיראל ונעמה, יצרתי קשר מהלב איתן והיה לי מאוד כיף.