מאגר סיפורי מורשת

שמי הראל עדיקה, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת התכנית מתועד סיפורה של סבתי עידית טבק, כפי שסיפרה לי.

סבתא עידית מספרת:

"נולדתי בשנת 1947 בעיר קורדובה שבארגנטינה. גדלתי בבית יהודי-ציוני, לא דתי אך מסורתי. למדתי בבית ספר יהודי פרטי והלכתי לתנועות נוער. השתתפתי בהרבה חוגים: פסנתר, ריקוד, התעמלות. הייתי תלמידה מצטיינת וילדה מאד חברותית ומקובלת.

את בעלי, סבא קרלוס, הכרתי בתנועת הנוער. לאחר שהוא סיים את לימודי הרפואה ואני סיימתי תואר ראשון בחינוך, התחתנו ועלינו לישראל ובחרנו לגור בירושלים. גרנו בעיר 43 שנים.

אחרי שפרשנו לגמלאות, החלטנו לעזוב את ירושלים לאזור פחות קר. בחרנו לעבור לעיר רעננה, עיר בה גרות שתיים מארבעת ילדיי.

אירועים משמעותיים בחיי

שני דברים משמעותיים שקרו לי בחיים, ואליהם אני רוצה להתייחס כאן, כי שני הדברים האלה עיצבו את האישיות שלי והשפיעו על החינוך שנתתי לילדיי.

תנועת הנוער

דבר אחד, הוא היותי חניכה בתנועת הנוער. בתנועת הנוער ספגתי את ערכי היהדות והציונות דרך שירי ארץ ישראל, ריקודי עם, סיפורי המקרא ודיונים על החיים היום יומיים בארץ ובקיבוץ.

במכון גרינברג בירושלים

הדבר השני, הוא השנה שלמדתי בארץ, במכון גרינברג בירושלים. הייתי רק בת 17. הלימודים במכון  נועדו להכשיר נוער יהודי מן הגולה כדי שיחזרו לארצות מוצאם וילמדו ילדים יהודיים עברית ולימודי היהדות.

במכון גרינברג היו לי מורים דגולים, כגון המשורר האהוב יהודה עמיחי והסופר הידוע אהרון אפלפלד. בנוסף, לקחו אותנו לטיולים כדי להכיר את הארץ. גם שהיתי חודשיים בקיבוץ כפר סאלד, שם עבדתי בכותנה ובקטיף אגסים. זאת הייתה שנה מכוננת. במהלכה למדתי להעריך את משפחתי שנשארה בארגנטינה, הרחוקים ממני.

הכרתי אנשים חשובים ולמדתי מהם המון, הכרתי את החיים בארץ, בעיר ובכפר, למדתי להתנהל בקבוצה של נערים בני גילי, הפכתי להיות עצמאית, התבגרתי, למדתי לאהוב את הארץ, את האנשים ואת החיים בארץ.

באותה שנה ובהיותי רק בת 17, קיבלתי את ההחלטה לחזור לארגנטינה, לסיים את לימודיי האקדמאים ולעלות לארץ כדי להקים כאן את משפחתי.

וכך היה. כאמור, עלינו לארץ אחרי שהתחתנתי. ארבעת ילדיי נולדו בירושלים וכולם הקימו משפחות בארץ. עם הזמן, כל אחיי עלו לארץ וגם הוריי והסבים שלי. משפחתנו הגשימה את הרעיון הציוני וכל הנכדים של הוריי נולדו בארץ. הערכים שספגתי באותה שנה במכון גרינברג, מנחים אותי עד עצם היום הזה – כיבוד האדם, פתיחות לדעות שונות, קבלת האחר, הקשבה למה שיש לאנשים לספר, שיתוף פעולה ועבודת צוות. אני מקווה, שערכים אלה עוברים גם לנכדיי ובטוחה שיגדלו להיות אזרחים טובים, אנשים ישרים ובעלי משפחה לדוגמה.

הזוית האישית

הראל עדיקה: אני וממוש ממש נהנו, היא סיפרה לי את סיפורה אני הקשבתי התעניינתי ותעדתי.