מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה, שמי ניתן לי על שם אישה צדיקה שגרה בבאר שבע והכניסה לביתה את אמי שנשאה אותי בזרועותיה לאחר לידה, בלכתה ברגל, יחפה, בדרכה הביתה מבית חולים סורוקה בבאר שבע. המקרה אירע לפני כ- 63 שנים, לא היו אמצעי תקשורת, היה קשה ליצור קשר עם הבעל או בני משפחה ולכן ההתנהלות של אימא הייתה עצמאית. בילדותי, לא התחברתי לשמי ורציתי להחליפו…  בבגרותי, הבנתי שיש משמעות וייעוד אדיר לשם 'ברכה'. שם החיבה שלי הוא ברוכי.

שם משפחתי הוא מנצור/מנסור (בשפות השמיות נהוג להחליף בין האותיות צ' וס'). זהו שם המשפחה המקורי. שם המשפחה נובע משם פרטי, לסבא שלי קראו מנצור, אחר כך השם עבר לשם המשפחה. משמעות השם מנצור הוא: אדם שאלוקים מסייע לו לנצח.

נולדתי בבית החולים סורוקה, באר שבע, בתאריך י"ב בשבט, תשי"ט, 21.1.1959. נולדתי כבת שביעית במשפחה, בת שנייה אחרי ארבעה בנים (הבכורה נפטרה). הייתה שמחה גדולה כשנולדתי. הייתי "ילדה טובה ירושלים": ממושמעת, ביישנית, מכבדת ועושה את רצון ההורים והסובבים אותי. הוריי עלו ארצה בשנת 1955, עדיין אחרי ארבע שנים מיום העלייה עדיין לא היה להם חשמל בבתים והם השתמשו במנורת ברזל שדלקה בעזרת נפט.

הרגשתי ילדה אהובה מאוד, תמיד חייכו אלי ושמחו לראותי. לא ניצלתי זאת לרעה, הייתי מאוד ביישנית. מעולם לא פגעתי במישהו ולא הרגשתי בנוח כשהיחס אלי היה מאוד אוהד ומוערך. עזרתי בכל מה שצריך בבית, ניקיון, בישול, הייתי אימא ואבא לאחים שלי הקטנים ממני. הייתה לי אחריות גדולה עליהם, נהניתי מהסמכות ומהאפשרות לעזור.

קצת על עצמי ומשפחתי

איני אוהבת לחגוג יום הולדת מהסיבה שאיני מעוניינת להטריח איש. אני מסרבת לקבל מתנות – שונא מתנות יחיה. אני אדם רוחני ומתנות לא מוסיפות לי דבר, בדרך כלל אני מעבירה את רוב המתנות לאחרים. יחד עם זאת אני מאוד אוהבת לחגוג ולפנק לסובבים אותי…

חוויתי לידה מחדש כאשר נולדה נכדתי הבכורה והאהובה, נויה. הייתה לי זכות גדולה להשתתף בלידה שלה ולחבק אותה ראשונה. לראשונה, יצאו ממני רגשות שהיו חסומים עמוק. ההשתחררות הזאת למדה אותי להביע רגשות של שמחה ואהבה היוצאים מגדר הרגיל! לשמחתי, הייתי שותפה ללידה של ארבע נכדות ונכד. אלו רגעים מכוננים ומלאי אושר עילאיים בחיי.

נולדו לי 14 אחים. הבת הבכורה, שרה, נפטרה ממגפה בתימן. דניאל, ילד במקום ה-11, נפטר כבן שנה מדלקת ריאות. אמי אמרה שנפטר מעין רעה. לדבריה, היה ילד יפה תואר, שיער אדמוני עם עיניים גדולות. אני זוכרת את יום הקבורה שלו, הייתי בערך בת 6 שנים. סבתא מצד אבא טיהרה את הגופה לפני הקבורה לעיני כל המלווים. בשנות ה-80, כשבתקשורת דיברו על חטיפת ילדי תימן, הבנתי שמגופו של אחי, דניאל, נלקחו איברים.

ביוני 2003, נפטר אחי, לוי, מדום לב בשנתו. לוי גדול ממני בשנה אחת. במרץ 2019, נפטר אחי, צדקיהו, מסרטן הלבלב. צדקיהו קטן ממני בשנתיים וחצי. בדצמבר 2021, נפטר אחי, אמנון מסרטן ריאות שהתפשט גם לראש. אמנון קטן ממני בשנה. נשארנו עשרה אחים…

גדלתי במושב פדויים (סמוך לאופקים) עד גיל 12. אהבתי את הילדות במושב, נחשבנו למשפחה עשירה מאוד. היה לנו משק עם שטחים נרחבים, עדר פרות, כבשים, עיזים, תרנגולים למחיה וגם לפרנסה. כמויות האוכל בבית היו בשפע רב. אבא היה סוחר ממולח וחרוץ מאוד, עזר בפיתוח השממה בנגב ובלילות שמר מפני מסתננים. אבא ישן 3-4 שעות ביממה. הוריי אימצו אישה ערירית, שהתגוררה ביחידה נפרדת שאבא בנה עבורה.

הבית היה קטן בהתחלה, היו שני חדרים, חדר הורים וחדר נוסף, שנקרא 'הול'. חדר שבו אכלנו, קיבלנו אורחים וגם ישנו – הילדים, מטבח קטן, ומקלחת. בהול היה שולחן אוכל, כסאות, מיטות וארון בגדים. השירותים הכימיים היו מחוץ לבית במרחק של 100 מטרים מהכניסה לבית. אני זוכרת שפחדנו מאוד לצאת בלילה מהבית לשירותים וההורים שמו דלי לעשיית צרכים במקלחת. בבוקר אימא הייתה זורקת זאת בשירותים. ישנו במיטת סוכנות יחד שלושה-ארבעה ילדים, לא היה נורא, כי לא הכרנו משהו אחר… בשלב מאוחר יותר, אבא בנה חדר גדול נוסף, שנקרא סלון. הסלון היה מיועד בעיקר לאורחים שהיו מגיעים מרחוק ונשארים בביתנו כל החג, כל הקיץ. בזמן החופשות היינו משחקים בחוץ גולות, חמש אבנים, הקפות, מחניים, כדורגל וכו' – זו הייתה ילדות נהדרת!

היו לנו המון אירועים של ברית מילה, בר מצווה, חתונות. כל אירוע גרר אחריו אירוע נוסף כמו חינה, שבת כלה, חתונה, שבת חתן. בכל אירוע הוזמנו המון קרובים, גם לשבתות, שזה אומר שבת עם לינה וארוחות כיד המלך שעליהן הייתה אחראית אמי, מרגלית ז"ל, שהייתה אשת חיל במלוא מובן המילה, והייתה נערצת וידועה בטוב לבה ובנכונותה לעזור ולפנק את כולם. בית הוריי היה פתוח לכולם עד יום מותם, זה היה בית שכיף היה להיכנס אליו ולהרגיש בו כאילו זה הבית שלך. אשרי שזכיתי לגדול בבית כזה ובהורים כאלה!

בחגים ובאירועים היינו נפגשים כל בני המשפחה בבית ההורים וחוגגים ביחד עם הילדים, הנכדים והנינים. משפחתי הייתה גדולה ולכן, בארוחות החג היו בערך כ- 30 איש לפחות. על הארוחה העיקרית הייתה אחראית אמי, שהייתה מתחילה את ההכנות מתחילת השבוע ברכישת מוצרים לחג, בהכנתם ובבישולם בלילה לפני החג. היה כיף בשבת אחים גם יחד, בשמיעת קידוש, ברכת המזון, אחר כך שירי שבת ופיוטים מתוך ספר ה"דיוואן" של התימנים. האוכל המסורתי בבית ההורים היה פשוט אבל טעים מאוד. כיום, לאחר הצטרפות גיסים וגיסות מעדות שונות, האוכל מורכב בהתאם לרצון המתארחים, נדרש יותר זמן להתארגנות והכנה. יחד עם זאת, הגיבוש המשפחתי ביחד בחגים מאוד חשוב לי כערך. אני מאוד נהנית לארח את בני המשפחה.

אציין בהזדמנות זו, שהוריי הם אנשי חסד, שהצטיינו בעזרה לכל נזקק. בהרצליה שניהם עבדו בחברת קדישא. בילדותי, מאוד התביישתי בכך. בבגרותנו, הבנתי את משמעות החסד ואת הזכות שיש להם ולי… אני מודה לאלוקים שזכיתי במצוות כיבוד הורים!

בגיל 12 עברנו לגור בהרצליה. המעבר היה פתאומי עבורי, הרגשתי כמו עולה חדשה. המנטליות הייתה שונה, המבטא, הביגוד, החברה… פערים לימודיים… חוויתי משבר, הרגשתי חסרת ביטחון לגמרי. זיכרונותי מן הילדות הם בעיקר ביישנות שליוותה אותי לאורך כל הדרך, במושב הייתי שנה אחת בגן חובה ואחר כך נסענו ללמוד במושב גילת הסמוך כעשר דקות נסיעה, מכיתה א' עד כיתה ו'. את כיתות ז' – ח', למדתי בביה"ס היסודי רמב"ם בשכונת מגוריי בנווה עמל, הרצליה. אחר כך למדתי בביה"ס התיכון הדתי ע"ש הרב מימון, למדתי כיתות ט'-י"ב, גם הוא בהרצליה. כיום, ביה"ס הוחלף ונקרא חט"ב בן גוריון.

כתלמידה, השתדלתי מאוד, הייתי תלמידה עם מוטיבציה ונכונות גבוהה להצליח. לצערי, הציוניים היו בינוניים ומטה. זה היה מאוד מתסכל. היום, מתברר שהייתה לי בעיה וקוראים לה בעיית קשב וריכוז. עברתי אבחון בקיץ האחרון. בסיום הלימודים בתיכון, בימים א'-ה', הייתי ממשיכה לעבוד במשק בית, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הכנת שיעורי בית ולמידה למבחנים נעשו באמצע הלילה לאחר שנרדמתי מספר שעות.

כמשפחה דתית אבא התנגד שאתגייס לצבא, שירות לאומי לא היה מקובל בשנות ה-70. בגיל 19 שנים נישאתי לבעלי, בני, שגר בשכונה. הכרתי אותו לאחר התאונה הטראגית שבה נהרגו שתי אחיותיו, אילנה וציונה ז"ל בשנות ה-20 לחייהן. במקביל למדתי באוניברסיטת בר אילן ערבית וחינוך (במימון עצמי). היה לי מאוד קשה בלימודים ולא וויתרתי לעצמי. בשלב מאוחר יותר עשיתי הסבה מקצועית להוראת המתמטיקה במכללת בית ברל.

בשנת 1993 זו הייתה שנה ראשונה בה לימדתי ערבית בחטיבת יד גיורא. אחר כך לימדתי במשך שלוש שנים ערבית ומתמטיקה בחטיבת שמואל הנגיד. משנת 2000 אני מלמדת בכפר בתיה בחטיבה ותיכון מתמטיקה. בשנים האחרונות, אני מלמדת מתמטיקה לבגרות בשכבות י'-י"א ברמת שלוש יח"ל לתלמידי אתגר ומב"ר.

אני מאוד אוהבת את העבודה עם אנשים ובעיקר, עם התלמידים החלשים. אני מזדהה עם הקושי שלהם וקל לי להבין ולהכיל אותם וכך אני מצליחה להגיע אליהם ולהשפיע עליהם לטובה. אני מורה כבר 29 שנים ועדיין מלאת מרץ ואנרגיה להמשיך ולתרום.

מלחמות ישראל

כילדה חוויתי את מלחמת ששת הימים בשנת 1967. גרנו במושב פדויים ,וביקשו שנכין לעצמנו מקלט. המקלט היה חפירה עמוקה בצורה של האות ר' או ח'. שקים שהיו מלאים בחול הונחו על הקצה של פתח המקלט לטשטוש והגנה. כשהייתה אזעקה היינו נכנסים לשם. היה מפחיד מאוד, כיוון שאבא גוייס לשמירה על אנשי המושב ללא חזרה הביתה למנוחה.

מלחמה נוספת הייתה כשגרנו בהרצליה, מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. זכורה לי הצפירה בשעה 14:00 ביום הזה – אני זוכרת את הפחד שהיה לכולנו. הדרישה לכסות את כל החלונות בבד שחור כדי שהאור בחשיכה יוסתר. זה היה מפחיד והיה חוסר וודאות מוחלט בגלל תקשורת מינימלית. במלחמה זו, אחי אבי השתתף ונפצע. ב"ה, באופן יחסי, פציעה קלה למרות הנכות לצמיתות שיש לו.

הידיעות שהיו לנו היו רק מהרדיו. אם רצינו לצפות בטלוויזיה, היינו הולכים לשכנים. מדי פעם צפיתי בחדשות והיה קשה מאוד לשמוע על מספר ההרוגים והשבויים. לצפות בתמונות ובראיונות עם חיילים פצועים בבתי חולים או חיילים שנמצאים בשדות הקרב. אני נזכרת בצבא של פעם, על העוצמה, הסמכות וההדר שהיה בו וההתרגשות כשראינו חיילים או כל דבר שקשור לצבא.

פרס מורת המדינה

אירוע מכונן בחיי המקצועיים היה הזכייה בפרס מורת המדינה בשנת 2018 (בכל שנה נבחרים שישה מורי המדינה).

חלמתי בילדות להיות סייעת לגננת. לשמחתי, טיפסתי למקום גבוה מאוד בהוראה, שימשתי בתפקידים מרכזיים וגם כסגנית מנהל בתיכון. זה קורה אם יש נחישות ואמונה. זה קשה מאוד ויש משברים, אני התחשלתי וצמחתי גבוה יותר מכל משבר. כיום אני בחצי שנת חופשה מהעבודה. אני לומדת אימון בשילוב N.L.P, קורס שמעצים אותי ויעזור לי בהמשך בעבודה עם תלמידים.

חלק מהנחות היסוד שמלוות אותי בדרכי הן: "אין דבר העומד בפני הרצון", "אין כישלון- אלא משוב לצמיחה", "לכל אחד יש את כל המשאבים שהוא צריך על מנת להשיג את מטרותיו", "האדם בעל הגמישות והיכולות הרבים ביותר יהיה בעל ההשפעה הרבה ביותר".

ידוע שככל שנפעיל את המוח בלמידה, עשייה, יצירה ואנרגיות טובות כך נממש את ייעודנו בחיים בכל גיל, נשמור על בריאות טובה ואיכות חיים בריאה. אני יכולה לשתף מניסיוני שחשוב ללמוד ולהתקדם כל הזמן, במיוחד בעידן הטכנולוגיה שמשתנה ומתפתח מדי יום ביומו.

סרטון אודות הזכייה של ברכה עמוסי למורת המדינה

הזוית האישית

נויה הנכדה המתעדת: הנושא עליו הכי נהנתי לכתוב הוא הפרק על משפחתי. גיליתי דברים חדשים על סבתי וסבי ועל הוריי, דברים שללא התכנית כנראה לא הייתי יודעת אותם. לכל משפחה יש עבר והיסטוריה, אירועים ואנשים מיוחדים וכך גם במשפחה שלי. המשפחה שלי היא מיוחדת בשבילי וזאת גיליתי בזכות עבודת השורשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתא ברכה: שמחתי מאוד לעזור לנויה. גיליתי חוזקות חדשות של נויה, העשרתי את ידיעותיי בעניין משפחתי וזה מרגש אותי מאוד. אני מודה לנויה על שבחרה בי לסייע לה בתכנית חשובה וערכית –הכרת השורשים שלה.