מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתאר את העלייה הבלתי לגאלית של משפחות הלל ומסה מבולגריה בשנת 1940 בזמן מלחמת העולם השנייה והשלטון הבריטי בישראל.

שמי כוכבה אלעזר. נולדתי בשנת 1952 בתל אביב. גדלתי בסביבה אוהבת ומלוכדת בשכונת שפירא בה התגוררו מספר משפחות החולקות חצר משותפת. בין משפחות אלו נמנו גם הסבים והסבתות שלי. היכרותן של המשפחות של הורי החלה עוד בילדותם בבולגריה :

הלל ברטו אברהם (עלה בגיל 15) וסוניה מסה (עלתה בגיל 12)

הם גרו בשכנות בעיר פלובדיב. היו להם חיי הווי ובילוי משותפים, מסורת, חגים. הם למדו בבית ספר יהודי ובילו בתנועת הנוער "מכבי צעיר". המשפחות היו ציוניות מאוד. בשנת 1940 החלו שתי המשפחות את מסען המשותף – העלייה מבולגריה לישראל שהחל כמסע רגלי לטורקיה השכנה, בתקווה לקבל שם עזרה. למרות סיועה של משפחה יהודית בטורקיה הם נתפסו על ידי חיילים טורקים וגורשו חזרה לבולגריה. בבולגריה הם המשיכו את מאבקם העיקש ועם עזרה רבה הצליחו לעלות על ספינת מעפילים בעיר הנמל ורנה שבבולגריה. זו הייתה ספינת מעפילים בשם ליברטאד (ליברטאד-חופש). הם שטו בצפיפות ובתנאים קשים במשך חודש, מורנה דרך הים השחור הגיעו למיצר בוספורוס סמוך לאיסטנבול, משם הגיעו לים מרמרה (השיש) ודרך מיצר הדרדנלים הפליגו לים התיכון. במהלך ההפלגה נאלצו לחנות 12 יום באי ביוון מפני שלא הייתה רוח. לבסוף הגיעו לחוף זיכרון יעקב. שם התגלו על ידי הבריטים שגררו את הספינה לחיפה. בזמן הגרירה נשמע רעש כאילו הספינה עומדת להתבקע לשניים ונאלצו לקשור את כל הספינה מסביב. הם גילו שבמקום 50 איש שיכולה הספינה להכיל, נדחסו לתוכה 400 איש.

מחיפה נלקחו נוסעי הספינה למחנה מעפילים בעתלית. במחנה עתלית הם שהו במשך שנה. הייתה גדר שהפרידה בין גברים ונשים אשר הורשו להיפגש שעתיים ביום. לצד מסדרי נוכחות הם חלקו תורנויות ניקיון, עבדו שיחקו ועסקו בספורט.

אימא שלי שהייתה בת 12 סרגה סוודרים לנוטרים (שוטרים) הבריטים ובתמורה קיבלה חוטי סריגה לסרוג לעצמה ולמשפחתה חולצות. לאמי היו חברות רבות והן שחקו יחד כדורעף, עשו תחרויות ריצה וקפיצה בתוך שקים עד הצוואר. בבוקר ובערב אכלו ריבה ושתו תה ובצהרים אכלו מרק. אם לא התחשק לבנות לאכול מרק אימא שלי הייתה מטגנת לחם עם מרגרינה. אבא שלי היה בן 15 וסיפר שרק ילדים עד גיל 12 קבלו כל יום בננה וביצה. אבי עסק בספורט -כדורעף, כדורסל, קפיצה לגובה, אך בעיקר שיחק שחמט ולמד אנגלית וערבית ממורים שהיו ביניהם. ביוני 1941 שוחררו הגברים מהמחנה כדי לחפש דירות. כעבור שבוע חזרו למחנה לקחת את הנשים והילדים למחנה עולים ב"שער העלייה" בתל אביב,

במחנה מעצר עתלית –  בנות המשפחות בעתלית לצד הגדר המפרידה

ב"שער עלייה" קיבלה כל משפחה ציוד ראשוני: מיטות ברזל, פתיליה, שני סירים ומזלגות. השכנות של שתי המשפחות נמשכה גם שם, ובשלב מאוחר יותר עברו לצריפים עם חצר משותפת בשכונת שפירא בתל אביב.

אבי נסע לקיבוץ עין שמר לשנתיים ואז חזר לעיר ומצא עבודה עד לגיוס. אמי עבדה מגיל 15 בבית חרושת לנייר עד שלמדה לתפור מדים לחיילים הבריטים. אמי ואבי נישאו בשנת 1945 ועברו לגור בשכונת אבו – כביר בתל אביב. כשאחותי בתיה נולדה הם עברו לגור בבית גדול ויפה בשכונת שפירא, שם אני נולדתי.

בילדותי – בחג השבועות

 מאלבום תמונות ילדותי

משם עברנו לגור במרכז חולון. גדלתי במשפחה מאוד חמה, מעניקה ואוהבת. למדתי מהורי מה זו אהבת הארץ והאדם, האווירה בבית הייתה שמחה מלאת חום אהבה ונעימה מאוד כך שמלבד משפחה וחברים של הורי מילדותם בבולגריה, הדלת הייתה פתוחה לחבריי וחברותיי שהרגישו בבית.

 בלונה פארק

צילום משפחתי

משפחת הלל בגן העצמאות בתל אביב – סוניה, ברטו, בתיה וכוכבה 

הייתה לנו בבית ספרייה גדולה שהכילה רומנים היסטוריים, אנציקלופדיות ותקליטים רבים של טובי הזמרות והזמרים מהארץ והעולם. היה שמח עם שירי הילדים ושירי ארץ ישראל היפים, סיפורים מעניינים של ההיסטוריה של ארץ ישראל והעם היהודי בארץ ובתפוצות שסיפרו הורי ונטעו בנו את האהבה לארץ, איחוד העם ושמירה על ערכים טובים ואהבת האדם לחברו. הרבינו לצאת לטיולים ופיקניקים משפחתיים ועם חברים ולערוך קידוש בימי שישי.

למדתי בבית ספר תיכון "אורט" תל אביב,  מלבד מקצועות הליבה התמחיתי במגמת עיצוב אופנה, אהבתי ונהניתי  מהווי וחברות בבית הספר.

אחת מיצירותי בעיצוב האופנה

שירות צבאי

לאחר הלימודים בשנת 1969 התגייסתי לצבא הייתי בקורס שוטרות צבאיות בקדום. בתום שבעה חודשים של הקורס הוצבתי בבית דין צבאי, שם הייתי בהרבה משפטים מעניינים קשים ועצובים, כגון: משפט וחקירת טביעת המשחתת אח"י אילת על ידי סטי"לים מצריים בשנת 1967 בה נהרגו 47 ונפצעו 91 מלחים.

 בתקופת השירות הצבאי

מיד עם השחרור מצה"ל למדתי הפעלת מחשבים ועבדתי במחלקת מיכון במשרד הרישוי חולון. לאחר נישואי והולדת ילדיי עזבתי את עבודתי ועברנו לגור ברחובות. הייתי אימא מאוד פעילה בגנים ובבתי הספר. ליוויתי את הילדים בטיולים ועזרתי למורות באופן שוטף. בנוסף עבדתי בהתנדבות עם ילדים שהיו להם קשיים בלימודים.  כמו כן התנדבתי פעמיים בשבוע במרפאה לחולי סכרת בראשון לציון.

בשנות ה – 70 עבדתי בשדה התעופה לוד בחברת ממ"ן – שירותי משלוח וקבלת מטענים בישראל, זו הייתה עבודה מעניינת מאוד, אך מלווה במשמרות לילה שבתות וחגים שהקשו עליי על ילדיי ועל משפחתי, לכן עזבתי לטובת עבודה בחברת "רנו" יבואני רכב, שם עבדתי בהנהלת חשבונות, עבודה במחלקה גדולה עם חברות טובה ומנהלים שנתנו הרגשה של משפחה.

עזבתי את עבודתי לאחר כשני עשורים כדי לטפל באמי האהובה שחלתה במחלה קשה. לאחר פטירתה למדתי ביטוח בריאות וחיים עבדתי כסוכנת ביטוח בחברת "דקלה" ומטעמה שיווקתי ביטוחי בריאות. נוצרו קשרים מצוינים ביני לבין קהל הלקוחות, אשר ביקשו לשמוע ממני גם על ביטוחים בתחומים נוספים. העבודה הייתה מאתגרת ומספקת.

היום אני בגמלאות, סבתא מאושרת במשרה מלאה לשלושה נכדים מדהימים שאני אוהבת אהבת נפש, דואגת, מטפלת ומעניקה במסירות ואהבה גדולה.

עמית עם אימא וסבתא

הזוית האישית

סבתא כוכי: אני מאוד נהניתי מהחיבור הטוב והנעים עם עמית. ההנחיה, הסיפורים וההגשה המעניינת של עדנה לקשרים הרב דוריים מאז ומעולם ועד ימינו אנו. שמחתי על ההתעניינות של עמית והשאלות לגבי המשפחה בעבר ובהווה.

עמית: אני עמית מכיתה ז'7, השתתפתי בתוכנית עם סבתא שלי, כוכי. לדעתי תכנית הקשר רב דורי יפה ומהנה בגלל הבילוי עם סבתא. אהבתי מאוד את הביקור במוזיאון "אנו". סבתא לימדה אותי על ההיסטוריה של המשפחה ולמדתי מילים שלא הכרתי. גם אני לימדתי את סבתא דברים שמעניינים אותי במחשב בספריה.