מאגר סיפורי מורשת

סבתא נדין אברהמי מספרת:

סבי וסבתי ילידיי קישינב נפרדו מכל רכושם פעמיים במהלך חייהם. מה שלקחו עמם היו רק תמונות ומטבעות זהב שאגרו בימים הטובים שהיו להם. הם הוגלו לסיביר ושם שהו לאורך כל מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה הם השיגו תעודות מזויפות, נסעו לרומניה ומשם יצאו לדרום אמריקה אבל הגיעו לנמל חיפה עם בן אחד.

הורי הגיעו לצרפת לפני מלחמת העולם השנייה אחרי שהיו מעורבים במלחמת האזרחים בספרד. אמי הייתה גיבורה בכל אחת מהבחירות שעשתה בחייה ובדרך בה ניהלה את חייה היא הקדימה את זמנה, כאישה שהולכת עם האידיאלים והערכים בהם האמינה. אמי העבירה לי מסרים חברתיים משמעותיים שהם היוו את הבסיס לבחירות שעשיתי בחיי.

עלייה

כשהגעתי לארץ מצרפת בספטמבר 1948 הייתי בת שלוש וחודשיים. מיד רשמו אותי למעון של ארגון אימהות עובדות שפעל עד אחר הצהריים וכלל ארוחות ושנת צהרים. בימים הראשונים התלוננתי שאף אחד לא יודע לדבר (כי אף אחד סביבי לא ידע צרפתית). מהר מאד, כמו כל הילדים, למדתי עברית. אמא שלי רצתה לשמר לי את הצרפתית והמשיכה לדבר אתי בצרפתית. אבל, בבית, בו גרנו עם סבא וסבתא ואחות של אמא ובעלה הטרי, דברו יידיש וברחוב עברית. אמרתי לאמא "פויה, ככה לא מדברים" ואז נפרדתי מהצרפתית להרבה שנים. כחודש אחר כך, ביום כיפור אמרתי לאמא שאני רוצה לבקר את סבא וסבתא בבית הכנסת. "אני לא נכנסת לבית הכנסת. איך תמצאי אותם?" שאלה אמא. "סבא בן, במקום בין, הסבים וסבתא בת הסבתות" עניתי.

האור בחיי

האור בחי הם נכדיי. בתוכם זוהר אורו המיוחד של שקד. שקד נולד עם אחותו התאומה הילה הרבה לפני הזמן. הם נולדו אחרי 6 חודשים. שני פגים זאטוטים. שקד היה חולה מאוד ובמשך שנתיים הוא נלחם על חייו. בבית קם סניף של בית החולים, שבו טופל שקד סביב השעון. הייתי מאד מעורבת בטיפול בשקד ונקשרתי אליו בכל נימי נפשי. שקד לימד אותי להתייחס בפרופורציה לכל מה שקורה. לשמור על אמונה ואופטימיות ועל זה נתונה לו תודתי מקרב לב.

הזוית האישית

סבתא נדין: נהניתי להיפגש אתך בפעם השנייה בבית הספר לזמן איכות ולהעמיק את הקשר שלנו עוד. שקד: שמחתי מאוד למפגשים עם סבתא שלי, ועל הקשר שנוצר בינינו.