מאגר סיפורי מורשת

שמי לינוי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את שורשיי יחד עם אמי, נילי אללישוילי.  שם המשפחה של אמי לפני הנישואים היה דודשוילי. מקור השם ומשמעותו: המילה "שווילי" פירושה "בן" וכך היה נהוג להפריד בזיהוי בין היהודים לגויים. השם נ.י.ל.י משמעותו "נצח ישראל לא ישקר".

אמי נולדה בגאורגיה, בעיירה סוראמי. היא דוברת עברית וגאורגית. תאריך הלידה שלה הוא 30.6.1969, היא מזל סרטן. היא עלתה לארץ בשנת 1973, היא עוסקת בתחום היופי והאסתטיקה.

לאביה קראו רפי (ז"ל). אף הוא נולד בגאורגיה, ודיבר בשפות גאורגית, רוסית, אנגלית, עברית. שם אמה הוא חוה (ז"ל), ילידת גאורגיה ודיברה בשפות עברית, רוסית וגאורגית.

תולדות חיי אמי

כך אמי מספרת: "נולדתי בגאורגיה בשנת 1969, הורים צעירים מאוד. עליתי לארץ בגיל 4 עם הוריי במהלך מלחמת יום הכיפורים. החיים היו קשים בתקופה הזאת. אני האחות הבכורה, יש לי עוד אחות שקטנה ממני בשנתיים. תמיד דאגנו אחת לשנייה ועזרנו להורים. אני בתור הבכורה הייתי שומרת על אחותי, עוזרת לה בקשיים שהיו לה, בלימודים וכו'. היינו עוזרות לאמי במטלות הבית כי אמי גם למדה ועבדה. הייתי ילדה ותלמידה טובה מלאת מרץ. אהבתי מאוד חיות, גידלתי חתול בית וכלב.

גרנו בבית פרטי קטן, זה כלל כמה נפשות- את אמי, אבי ואותי שהייתי תינוקת. ההורים של אבא שלי, שהם היו סבא וסבתא שלי מבוגרים, כולם היו גרים יחד. לא היו בבית מים ובשביל לשטוף כביסה, היה צריך ללכת למקור מים כמו למשל נהר שזרם בסמוך בשם 'סורמלה'. לא היה לנו הכי טוב. אימא שלי התחתנה צעירה מאוד, וילדה אותי כקטינה בגיל 16 שנים. לא היה לה מקצוע, ואבי היה סוחר צעיר. כבני גילו, כל יום נסע מעיר לעיר ברכבות, כי בעיירה לא הייתה מספיק פרנסה, ושלטו בה המבוססים והמבוגרים. היה קושי ממשי בפרנסה יום יומית ואבא שלי החליט להמשיך ללמוד וגם לעבוד, ביום היה עוסק בסחר של ביגוד והנעלה, ובערב הוא היה משלים את הלימודים בבית ספר מיוחד.

התאקלמנו די יפה בארץ. הוריי אהבו לטייל איתנו ולפנק אותנו. במשך השנים נולד לנו עוד אח קטן ומקסים, ואנחנו כאחיות גדולות, טיפלנו ופינקנו אותו. כעולה חדשה גדלתי בביתי הראשון בפתח-תקווה בבית קטן שקיבלנו מעמידר. חיינו בדירת 2.5 חדרים שש נפשות: אבי, אמי, אני, אחותי, סבתי, ודודי, אז רווק. במשך השנים, כשמצבנו הכלכלי השתפר, עברנו לגור בנתניה.

למדתי בבית ספר "שזר", בית ספר חילוני. אני זוכרת  את המורים שלימדו אותי בבית הספר ואהבתי במיוחד את המחנכת שהייתה לי בכיתה ז'- דליה פרידמן. השמחה המיוחדת של משפחתי היא הולדת אחי לאחר 12 שנים. בימי החופשה היינו אוהבים מאוד לנסוע ולטייל בסחנה, בספארי ברמת גן, בלונה-פארק בתל אביב, אהבנו גם לטייל בירושלים, פיקניקים ועוד.., כל שבוע אני ואחותי היינו הולכות לקולנוע, ואהבנו לבקר את הדודים. בילדותי המאכל האהוב עליי היה כרוב ממולא בבשר, ובצעירותי השיר האהוב עלי היה סולג'ר (חייל) פורצ'ן, של להקת "סגול כהה".

כנהוג בעדתי, בזמנו שידכו לי את בעלי, והתחתנתי איתו צעירה. ההתמודדויות מגיל צעיר עם בעל, ילדה ומשפחה לא היו פשוטים, אך כיום אני בת 42, אמא לחמש בנות טובות ומקסימות. אני עוסקת בתחום היופי, עובדת בסלון כלות, מאפרת ומסדרת המון נשים וכלות, וכיום אני גאה במשפחה שלי. יש לי בית חם ואוהב עם בעל, וגם ילדים נהדרים. התחביבים שלי הם: במטבח בישול ואפייה, לשמוע שירים, ציור וקישוט, ספורט, להנות עם הילדים והמשפחה ועוד.

אמי ביום חתונתה

 סבא וסבתא מצד האם

סבא רפי (רפיק) דודשוילי ז"ל נולד בתאריך 5.1.1950 בגאורגיה, ברית המועצות. שמות ההורים: טובה ואליהו ז"ל. צבע עיניו היה כחול, צבע שיערו ג'ינג'י, עורו היה בהיר. דבר את השפות גאורגית, רוסית, אנגלית ועברית. למחייתו היה נהג מונית, בישראל התגורר בנתניה. סבי עלה לארץ במטוס וברכבת. הוא עלה לישראל כי הגויים לא אהבו את היהודים בברית המועצות. היו מכנים אותו בשמות גנאי, ומנסים להציק לו. הגויים נתנו ליהודים הרגשה שאינם רצויים ולא אהובים. בשנת 1972-1973, הייתה עלייה גדולה מברית המועצות לישראל, והוא הגשים את חלומו להגיע לארץ ישראל.

סבתא חוה (זויה) ז"ל, נולדה בתאריך 2.7.1953 בגאורגיה, ברית המועצות. שמות הוריה חנה (יבדל"א) ויעקוב ז"ל. צבע עיניה חום, צבע שערה בלונדיני, עורה בהיר. דברה את השפות גאורגית, רוסית ועברית. למחייתה עבדה כספרית וקוסמטיקאית, בישראל חיה בנתניה. סבתי עלתה לארץ עם בעלה ומשפחתה כפי שצויין.

 כיצד הכירו סבא וסבתא

בילדותם סבי וסבתי למדו באותו בית ספר. הם היו גרים באותה שכונה. החברים גילו את אהבתם אחד כלפי השני, וראו שהם מתאימים להיות כזוג, החבר'ה באמת ניסו לשדך ביניהם, והצליחו. כשהתבגרו קצת, האהבה האירה את דרכה והקימו משפחה לתפארת.

לאחר גישושים של שדכניות העדה, הוריי סבי וסבתי ארגנו ארוחה חגיגית לכבוד המאורע לילדיהם. הם הזמינו את סבתי והוריה לבית סבי והוריו. בתום הארוחה, הוריי סבי וסבתי החלו לדבר על נישואין של הצעירים, ועד מהרה הדיבורים התגלגלו על חתונתם של סבי וסבתי. את ההמשך, מנחשים לבד…

 סיפורים מעניינים אודות סבי וסבתי

"התחתנו מאהבה צעירים מאוד. החתונה שלנו נקראה: "חתונת בובות", ועד היום מי שזוכר, יודע על החתונה המפורסמת הזאת: כלה בת 14, וחתן בן 16. אבי עסק במסחר והיה מוצלח חכם ופיקח, היו ימים שלא הגיע לבית. גרנו יחד עם הוריו בבית קטן, וכשהיינו צריכים מים מברז משותף, בשביל לכבס בגדים היינו הולכים לנהר או שהיו מכבסים בגיגית. בשביל להתקלח, היינו הולכים לבתי מרחץ בתשלום. במשך השנים, המצב הכלכלי שלנו השתפר, עברנו לגור בבית עם תנאים טובים יותר. גידלנו בחצר עצי פרי לצרכים בייתים. הוריי בעלי היו מאוד זקנים, ומבחינה כלכלית, לא יכלו לעזור ולתמוך בשום דבר. נולד לנו 2 ילדים, ועלינו לארץ במלחמת יום הכיפורים. כעולים חדשים עם מעט רכוש דל חיינו היו קשים, ובמשך הזמן התאקלמנו דיי יפה, ולאחר המלחמה עברנו לדירה מרווחת יותר ובהמשך אף קנינו אותה. לאחר מעל 10 שנים נולד לנו ילד נוסף קטן ומקסים, וכך התפתחנו למשפחה יפה ומאושרת".

אירועים מיוחדים

יחד עם בעלי גידלתי שתי בנות מתוקות, ואחרי עשר שנים בעלי ואני החלטנו להביא עוד ילד, ונכנסתי להריון. הלכתי לרופא נשים והוא הודיע לי שיש לי שני עוברים. זה היה לא יאמן, תמיד רציתי שיהיו לי ילדים תאומים, זו הייתה בשורה משמחת מאוד. לאחר עשר שנים מלידתן, שוב נכנסתי להריון וקיבלתי את מתנת חיי, תינוקת מהממת וחמודה, את לינוי. שהביאה אושר גדול למשפחה".

תעודת זהות- אבי

שם אבי הוא יעקב אללישוילי. "שוילי", כאמור, פירושו "בן"  וזה על מנת להפריד בין הגויים ליהודים. השם: יעקב קרוי על שם סבא רבא. שם נוסף בגאורגית: נוגזר. ארץ המוצא של אבי היא גאורגיה. בחבר העמים (בריה"מ לשעבר), מן העיירה סוראמי. הוא נולד בתאריך 25.11.1960 ודובר את השפות עברית, גאורגית, רוסית ואנגלית. הוא מזל קשת. הוא עלה לארץ בשנת 1947 ובמקצועו הוא חוקר פרטי. בשירות צבאי הוא שירת במשמר הגבול בין השנים 1979-1982 ולאחריה במילואים.

שם אביו ראובן ז"ל, יליד גאורגיה, דבר את השפות עברית, רוסית, גאורגית, איטלקית, יוונית ואנגלית. שם אמו חוה ז"ל, ילידת גאורגיה, דברה את השפות גאורגית, עברית ורוסית.

תולדות חיי אבי

כך אבא מספר: "נולדתי בשנת 1960 בגאורגיה. בבית קיבלתי חינוך יהודי, וכבר מגיל 5 הייתי הולך לבית הכנסת המקומי ללימודי תורה וכתיבת עברית. בבית הספר העירוני בו למדתי מכיתה א'-ז', סבלתי מהקנטות של גזענות, התבודדות וקינאה מבני גילי הגויים. אני זוכר מורה אחד שאהבתי בשם ואניה, נוצרי שאהב יהודים. בגאורגיה הייתה חופשת קיץ במשך כשלושה חודשים. נהגנו לפעמים לנסוע לעיר קיט, "דאצ'ה", וזה היה מותרות. יחסית לתקופה בה חיינו היה לנו בית גדול, שתי קומות ומרתף, ונחשב לבית יקר, התקנו בו מערכת הסקה לחימום, שהיה אז נדיר, וחיינו בתנאים טובים יחסית לשאר היהודים המקומיים.

אבי היה סוחר בזהב, והיה נוסע רבות לרוסיה על מנת לסחור. אני גידלה שני ילדים, אותי ואת אחותי ללי. מסביבנו היו גויים שלא אהבו אותנו וקראו לנו בשמות גנאי כיוון שהיינו יהודים. גם בבית הספר הרגשתי כמו ילד מופלה לרעה, וזכור לי כי גם מיעוט של ילדי ארמנים סבלו כמונו, עמם הייתי קשור יותר בין החברים. חצר ביתנו הייתה מוקפת בחומת עץ, ובגינה היו עצי פרי, כמו דובדבן, תפוחים, שזיף ירוק, פקאנים, ועץ גדול של תותי בר, וזכור לי כי ילדי הגויים כל הזמן גנבו לנו והשחיתו את הגינה. על מנת להרתיע אבי קנה כלב גדול מסוג קווקזי, בשם: "אלמס", עד שנדרס בכביש ראשי. אמי גידלה במרתף (כדי שלא ייגנבו) עופות וברווזים שאותם מאוד אהבתי, ואף היו מטילים ביצים כל בוקר, ולפני לכתי לבית הספר הייתי בודק כמה הטילו בלילה.

אני זוכר כי השלטונות "חיפשו" את אבי, על היותו "ציוני", וסיבכו אותו בקטטה שלא באשמתו, הוא הוכנס לכלא למשך שלוש שנים, אותן ריצה בכלא ב"סיביר" הידוע לשמצה. לאחר שחרורו מהכלא, השלטונות הסובייטים המשיכו להציק לאבי, והוא אירגן את הכל על מנת לעלות ארצה, ובחשאיות עלינו לארץ בשנת 1974 בעלייה הגדולה, ואפילו לא הספקנו להיפרד מהקרובים ומחברי הילדות, שעם חלקם הייתי בקשרי מכתבים כמה שנים לאחריה. אני זוכר במיוחד שהמקומיים לא רצו בעזיבת היהודים, והיו כאלו שביקשו לעזוב יחד עם היהודים וכמובן שקיבלו "סירוב", הם "סומנו" על ידי השלטונות. בישראל השלטונות עזרו לנו מאוד להתאקלם ובהתחלה היה קשה מאוד, ובכל זאת, שינוי השפה וארץ זרה עשו לי רק טוב, בעזרת קרוביי שעלו לפנינו. עליתי לארץ בגיל 13 עם הוריי, כמה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, שהייתה מאוד עצובה בשבילי בגלל החיילים. כנער ללא שפה, ביטחון עצמי ירוד, וחוסר תנאי כלכלה של הוריי, עברתי תקופת הסתגלות קשה לארץ חדשה וזרה. כנער סקרן הייתי מתעניין בכל התחביבים – מאסיפת בולים ומטבעות, ועד לאימוני אתלטיקה ואגרוף. אחר כך התגייסתי לצה"ל ושירתי במשמר הגבול, הייתי בגבול הצפוני עם לבנון, ואז החלו רוחות מלחמה. במסגרת המילואים השתתפתי במלחמה שלום הגליל והייתי בלבנון וב-"אסון צור"  נהרגו לי חברים רבים לנשק, והמשכתי בהמשך לשרת גם בשטחים. כיום אני חוקר פרטי, והתחביבים שלי הם ספורט רבתי, מכוניות מרוץ ועוד.

אירועים מיוחדים

מגיל צעיר התעניינתי בספורט ואגרוף קלאסי בפרט, השתתפתי בתחרויות רבות, ובגלל פציעה החמצתי את ייצוג מדינת ישראל במכבייה ה-10 בשנת 1977. זכיתי באליפות הנוער, הייתי מדריך נוער, ובמשך ארבע שנים ברציפות התאמנתי בנבחרת ישראל, לקראת אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980. לצערי, עקב חרם של מדינות המערב מול המדינות הקומוניסטיות, גם מדינת ישראל לא השתתפה באולימפיאדה, וכך נגמר לי חלום אולימפי.

כיצד הכירו ההורים

אימא מספרת: "הוריי היו שכנים של הורי בעלי, והסבתות שלי היו חברות טובות. בפעם הראשונה שפגשתי את בעלי זה היה בביתו, פגשתי את אמו עם סל קניות והצעתי לה עזרה, עליתי איתה לביתה, ושם בפעם הראשונה הכירה לי את בנה". (מתוך דברי חמותי).

כיצד הציעו נישואין

אבא מספר: "ההורים שלי ביקשו מההורים של אשתי שהם רוצים להפגיש את הזוג. ההורים הסכימו ביניהם, ותכננו ארוחה חגיגית של כל המשפחות יחד. בזמן הארוחה, הוריי הצהירו בפני הוריהם שהזוג רוצה להתחתן, ומשם אפשר כבר לדעת את ההמשך לבד…"

גאורגיה – ארץ המוצא של ההורים

אבא מספר: "שני הוריי נולדו וגדלו בברית המועצות, ברפובליקת גאורגיה, בעיירת קיט סוראמי, עיירה קטנה עם ריכוז אוכלוסייה של יהודים. יש בה נוף כפרי עוצר נשימה, עם מקומות היסטוריים. הייתה שכונה נפרדת לקהילה היהודית וגם בית כנסת מפואר, עם מקווה, בית מטבחיים, ותלמוד תורה. גרנו בבית פרטי, וילה עם שלוש קומות, אמי לא עבדה כמקובל בעדה, וגידלה אותי ואת אחותי. אבי היה סוחר והיה נוסע רבות לערים הגדולות לפעמים לחודש ויותר.

המצב הכלכלי של הוריי היה טוב יחסית, ולא היו למשפחתי קשיים להתקיים. אבי היה סוחר שהיה נוסע רבות בהסתר, על מנת לא לבלוט בעיני השלטונות, ואני זוכר לפעמים שהיה חוזר לאחר עסקאות טובות, היה מבקש מאיתנו להצניע ולא להבליט עם ילדי הגויים ובכלל, ובשנים מוצלחות היינו נוסעים לנופש ברוסיה למשך כמה שבועות. לאמי לא היה מקצוע, כי לא ניתן לה הזדמנות ללמוד בעת מלחמת העולם השנייה, היא נשארה בבית לטפל בילדים.

בארץ המוצא היו קיימים מוסדות חינוך כמו למשל: גני ילדים, בתי ספר, אוניברסיטאות וקולג'ים, והם היו חלק מהמוסדות מדינה להשכלה גבוהה. בכפרים ועיירות, לא היו מוסדות חינוך ליהודים, ונאלצו ללמוד מעורב. גדלנו תחת משטר קומוניסטי של הרוסים. (גאורגיה הייתה אז תחת שלטון ברית המועצות). אך ההורים דחפו אותם ללמוד בהסתר תורה קרוא וכתוב בעברית.

הילדות בארץ המוצא

בעיירה לא היו קיימות מוסדות מיוחדות לילדים, לא הייתה טיפת חלב אבל היה בית חולים קטן בכפר, מי שהיה חולה היה צריך ללכת לשם, ולמי שהמצב היה חמור, היה צריך ללכת לבית חולים שמחוץ לעיר, וזה היה רחוק והיו צריכים ללכת ברגל או לנסוע ברכב, ורכבים פרטיים כמעט ולא היו, ונסעו במוניות. הילדים לא עבדו למחייתם כמו במדינות המערב, אלא רק מבוגרים. האמהות היהודיות מאוד שמרו על הילדים מפני הגויים, והגנו עליהם אפילו בגיל מאוחר יחסית. בגיל 5 שלחו אותם לגנים. הילדים שיחקו עם דברים מאוד פשוטים כמו למשל בקבוקים שחתכו אותם ועשו מהם כל מיני צורות ומשחקים שונים, היו משחקים בגוגואים, ובסתם משחקי כדור וחברה פשוטים ומאולתרים. במסגרת בית הספר היו חוגים לשחמט, פינג פונג, וריקודי עם.

מאכלים

בעדה הגרוזינית ישנם הרבה מאכלים מפורסמים כגון: הרבה ריבות, מחמיצים הרבה חמוצים, כמו כרוב, מלפפון, ועגבניות. המאכלים של הגאורגים הם בצק עם מילוי גבינה למינם, בצקים עם מילוי בשר, מאכלים עם אגוזים, מרקים עם בשר וירקות, מרק חמוץ עם תמרהינדי, בצקי עלי בלינצ'ס עם בשר ועוד. ישנם כל מיני מאכלים מיוחדים לחגים ולשבתות, והיו גם מאכלים של היהודיים שנשארו מפורסמים גם כיום.

לבוש

לא היה לבוש מיוחד ליהודים, אך הוא היה יותר מכובד ומודרני מזה של הגויים. הגברים היו הולכים עם חליפות, הנשים היו הולכות פשוט וצנוע עם שמלות. הילדים היו מטופחים כל אחד כפי יכולת משפחתו ומעמדו, והקשישים היו לבושים בהתאם.

מנהגים מיוחדים

היו מנהגי היהודים, כמו למשל בר מצווה, ברית מילה, האבלות כהלכתה, וחתונות. לעיתים האירועים נמשכו יומיים עד שלושה, עם התזמורות והחפלות שלאחריה. בחגים ובמועדים חלקם הגדול של היהודים שמרו על שבתות וחגי ישראל, ואפילו אפיקורסים או עבריינים פליליים היו מכבדים את החגים והמועדים הללו, והם היו באים לקיים את מצוות בית הכנסת, למרות שלא ידעו את התורה. היו מעט מאוד הילולות, ומנהג עלייה לקברי צדיקים לא היה נפוץ.

סבא וסבתא מצד האב

סבא ראובן אללישוילי ז"ל, נולד בתאריך 15.2.1932 בגאורגיה, ברית המועצות. שמות הוריו: סוניה ויצחק ז"ל. צבע עיניו חום, צבע שערו אפור, עורו היה בהיר. הוא דבר את השפות: גאורגית, עברית, רוסית, איטלקית, יוונית ואנגלית. בצעירותו עסק במסחר בזהב. התגורר בישראל בנתניה.

סבתא חוה ג'נשוילי ז"ל נולדה בתאריך 25.8.1936 בגאורגיה, ברית המועצות. שמות הוריה: רבקה וישראל ז"ל. צבע עיניה חום, צבע שערה שחור, עורה היה בהיר. דיברה את השפות גאורגית, עברית ורוסית. למחייתה הייתה בעלת בוטיק בגדים. בישראל התגוררה בנתניה.

כיצד הכירו סבא וסבתא

סבתא מספרת:  "היינו שכנים, גרנו באותה השכונה. היהודים העדיפו לחתן את ילדיהם בעיירה ולא מחוץ לאזור, האימהות שלנו היו חברות והיינו אחרי מלחמת העולם השנייה, והחתן המיועד היה נוסע רבות למסחר ברחבי רוסיה. עיסוקו היה כרוך בסכנות רבות והיה נעדר לתקופות ארוכות. באחד מביקוריו, מצאתי חן בעיני אמו של בעלי, וחלק מאחיי היו חבריו. ההורים דיברו ביניהם כדי להפגיש ביני לבין בעלי, הוא היה כבר בגיל 24, ואני נכנעתי להתחתן בגיל 20 שהיה מוגזם בתקופתי.

ההורים של בעלי ערכו ארוחה חגיגית. הם הזמינו אותי ואת הוריי אל ביתם לארוחה. שם הכירו לי את בעלי שהיה יפה תואר ומקובל בחברה. ראיתי אותו כמה פעמים והוא לא הכיר אותי, אחרי הפגישה הזאת עברו 4 חודשים והתחתנו. אני זוכרת שבאו יותר מדי אנשים לחתונה, ומהעומס , מדרגות העלייה קרסו, ובמזל לא נפצעו אורחים."

סיפורים מעניינים מפיהם או אודותיהם – מדבריה של סבתי, חורף 2012:

"בשנת 1940 פרצה מלחמת העולם השנייה והייתי בת 5. כל המשפחה שלי ואני פחדנו נורא מהמלחמה שפרצה כי חלק מהאחים שלי היו בגיל הגיוס לצבא. זו הייתה המלחמה הראשונה שהייתי בה ואבי גוייס לצבא הסובייטי והשתתף בקרבות נגד הנאצים, וכילדה אני זוכרת שחזר עם שלל מועט, והיו כאלו חיילים שחזרו עשירים.

במהלך המלחמה הנאצים הגיעו לגבולות ארצנו אך לא כבשו אותה עקב חששם לאבדות כבדות בגלל מבנה הררי של הארץ, ולא אשכח אך חיילים רוסים היו מחליפים איתנו אוכל תמורת סבון וסיגריות. כילדה קטנה אני זוכרת את בן דוד של אמי בשם הרב גבריאל ג'נשוילי שביקר בירושלים בארץ ישראל בשנות העשרים, וזכה לחזור לעיירה עם ספר תורה מארץ הקודש, שהיה שמור בבית כנסת שלנו, עד שאחד מנכדיו החזיר אותו לארץ עם עזיבת היהדות. עוד בטרם תחילת העלייה שמענו מארץ ישראל שידורי רדיו ששודרו לכל העולם מירושלים, ובשפה הגאורגית בהגשתה של מרים בת משה, וכל ערב בכל משפחה המתינו לשעה 19:00 בערב כדי לשמוע את אות הפתיחה של השידור, וההרגשה הייתה שכאילו קישר אותנו עם ישראל. כשעליתי לארץ, הרגשתי מאוד לא שייכת למקום. החיים בגאורגיה נראו טוב יותר מאשר בישראל. כך זה היה בהתחלה, אך כשעבר הזמן, התחלתי להתרגל למקום כי לא עליתי לארץ לבד ומלבד בעלי ושני ילדי, עלו גם עשרה אחים/ות שלי ומשפחתם, וגם שאר בני משפחתי הסתגלו למקום שבו גרו, ועכשיו אנו כולם מרוצים מהארץ שעלינו אליה ומרגישים שייכים מאוד".

מדבריו של סבי תקופה קצרה לפני פטירתו- בסתיו שנת 2011:

"כשהייתי בן 10, פרצה מלחמת העולם השנייה. אני וכל שאר בני משפחתי פחדנו מאוד מהמלחמה כי היו שמועות כי הגרמנים שכינויים היה  "נאצים" כבשו את כל אירופה, והם בדרך לכבוש את רוסיה. מאז ילדותי אני זוכר שזו הייתה המלחמה הראשונה שחייתי בתקופתה, ולא אשכח שרבים מהחיילים השכנים חזרו מהקרבות, אך אחי הבכור לא חזר מהמערכה, ומאז נעלמו עקבותיו, וגם דודי נהרג שם. אך כמובן שזו לא המלחמה האחרונה שלי והיו עוד לאחריה בישראל. בשנת 1974 אני, אשתי ושני ילדיי עלינו לארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהתחלה כלל לא הסתגלנו עם המקום שבו גרנו, וחשבתי שעשיתי טעות טרגית כשעלינו ארצה, והיה לנו מוזר פתאום לעבור ממקום שקט ופסטורלי, למקום ששוררת בו מלחמה כל כמה שנים. אט אט התחלנו להתרגל למקום, לחיים ולאנשים, שחלקם היו נחותים ושונים מתרבותנו, ויש אמירה בגרוזינית: "כי הבן אדם עושה את המקום", וכעת אנו מרוצים מאוד".

סבתי וסבי (סבתי מחזיקה אותי בבריתה שלי)

חפץ שעובר במשפחה

החפץ הוא מכנס קטן של תינוק שמיועד ללבוש. חפץ זה הגיע אליי מאמי, גם היא לבשה אותו בילדותה, אחיותיי לבשו אותו, אני לבשתי אותו ובעזרת ה' גם הדורות הבאים של המשפחה שלנו ילבשו אותו. הייתי רוצה בעתיד להלביש אותו לילדים שיהיו לי או להראות להם אותו ולספר עליו ועל כל הדורות שהוא עבר.

החפץ עשוי מבד צמר והמידה שלו קטנה. הוא נראה קטן וחמוד בצבע ורוד עם פסים בצבע תכלת, ויש עליו פעמונים קטנים. הוא נוצר בכדי שיהיה במה להלביש את הילדים הקטנים. חפץ זה נמצא כיום אצלנו בבית. החפץ הגיע אלינו למשפחה לאחר שלושה דורות: סבתא שלי קנתה אותו לאמי כשהייתה תינוקת, ואז כשאחיותיי נולדו היא הלבישה להם אותו, ואחריהם הלבישה אותו לי כשנולדתי. החפץ שלם ואינו פגום, הוא נראה אפילו חדש. יש עליו עיטורים- כמו שני פעמונים קטנים שתלויים עליו, והם גם עושים צלילים כשהם מתנגשים אחד בשני. האנשים שהשתמשו בחפץ הם: אמי, אחיותיי, ואני. זה זיכרון ממש יפה שעבר כל-כך הרבה דורות, לכן הוא חשוב לנו ואנו שומרים עליו טוב. יש משמעות לחפץ, כיוון שזה משהו שאני גדלתי איתו לבשתי כשהייתי תינוקת. הייתי מוכנה להעניק את החפץ לאחיות שלי, וכשיהיו להן ילדים אז הן ישימו את זה להם, וכך עשיתי.

המכנסיים המיוחדים

אני ומשפחתי כיום

שפות הדיבור בבית הם גאורגית ועברית. המאכלים בבית הם גרוזינים, מזרחי, איטלקי, סגנון מרוקאי וכל טוב. המוזיקה ששומעים בבית היא עברית, אנגלית, לועזית, מזרחית, ובאירועים משפחתיים אוהבים לרקוד ולשמוע את השירים הגאורגים המסורתיים. לבוש בני המשפחה כיום הוא נאה, צנוע ומודרני. צורות הבילוי של בני המשפחה כיום הם: טיול, קניות, לראות סרט בקולנוע, לאכול במסעדה ולהיות עם כל המשפחה.

כיום אני ומשפחתי דתיים ושומרי שבת. ביום שישי כל אחת לוקחת על עצמה לעשות משהו לכבוד השבת. אני ואחיותיי אוהבות לעזור לאמנו ולטרוח לכבוד השבת, לכן אנו מתחלקות לתפקידים ועובדות כמו "סרט נע": אחת מטפלת בניקיונות הבית, אחת עוזרת לאימא במטבח, אני תמיד עורכת את שולחן השבת והופכת אותו לאלגנטי ומהמם, ובתורות אנו מסדרות את נרות השבת ומתחלפות כל פעם בין המטלות, וביום שישי בערב כל המשפחה: הוריי, האחיות הנשואות, האחיות התאומות, אני, האחיינים הקטנטנים והחמודים ודודי, שרים, שמחים ונהנים ביחד.

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

לינוי: למדתי מעבודה זו מידע רב שאת הרוב לא ידעתי מארץ המוצא של הוריי ומשפחתי- גאורגיה. למדתי על ההיסטוריה שלה, על הגבולות, ערים מסוימות, הכלכלה, השפה, המנהגים, המאכלים, הלבוש, סוג ההתנהגות, על קשיי היום- יום שהיו בעבר, המלחמות שהוריי והוריהם עברו, הקשיים המדיניים שהיו בארץ חדשה, ועל ההתאקלמות בה.

נהניתי מאוד מפעילות זו הרבה יותר משציפיתי. זו הייתה חוויה מאוד חשובה בשבילי שלדעתי כל אחד צריך לעבור. צברתי המון ידע והיו דברים שבכלל לא ידעתי והייתי בשוק לגביהם. אהבתי מאוד את העבודה שלי והשקעתי בה הרבה מאמץ ושעות פנאי. אני מקווה שהקוראים יאהבו את העבודה כמוני.