מאגר סיפורי מורשת

סבתא נורית מספרת לנכדה מאיה: "הוריי – שניהם ילידי ברלין (סבא רבא וסבתא רבתא שלך, מאיה). הם הכירו בארץ. אבי עלה לארץ בשנת 1936 בעליית הנוער לקיבוץ רוטקס (ליד פתח תקווה). אביו, שהגיע מברלין לארץ לביקור, רשם אותו למחזור הראשון של הטכניון בחיפה שם למד הנדסת חשמל. אחיו הצעיר עלה לארץ בשנת 1938 אבל הוריו שניהם נשארו מאחור בברלין, האם נפטרה ממחלה והאב נלקח לאושויץ.

אמי, אלזה, עלתה ל"פלסתינה", (כך קראו לארץ ישראל לפני קום המדינה בשנת 1948), יחד עם הוריה בשנת  1938 מברלין. אביה לא האמין לזוועה ולא רצה לעזוב כל השנים, הם חיו שם בוילה מפוארת, מעמד כלכלי טוב, קומת משרתים, קומת עגלונים, באזור כפרי של ברלין בשם "גרוינוולד" עם יערות מסביב. בתור ילדה הייתה אמי יוצאת עם אביה לרכב על סוסים, ולמרות שכבר לא יכלה כיהודיה ללכת לבית הספר, עדיין אהבה מאוד את החיים שם.

ליל הבדולח הנוראי נתן להם להבין שבכל זאת חייבים לצאת מגרמניה ומהר, הם ניסו להשיג "סרטיפיקט" (אשרת עליה לארץ ישראל). דרך הסוכנות הם רכשו בית בשדה ורבורג ב- 1000 לירות והצליחו לברוח ולעלות לארץ ממש ברגע האחרון.

מאלבום התמונות

הוריי הכירו בארץ. הם נפגשו בתל אביב, בהיותם מאותו רקע – התאהבו מיד. הם התחתנו ובאו לגור בשדה ורבורג. אותם ימים היו ימי הצנע, ימי מחסור, הם גרו בחדר אצל משפחה במושב אבל אהבתם ניצחה. מספרים על אבי שמכר חולצה כדי לשמח את אשתו ולקנות לה חלבה.

אבי עבד בתחילה כמתקן רדיו, הוא קנה אופניים ונסע מבית לבית לתקן את הרדיו. עם השנים התקדם והיה קבלן חשמל גדול בשרון. אמי, למרות שכמו שסיפרתי לך באה מבית עשיר והייתה כמוני וכמוך בת זקונים מפונקת, למדה לעשות את כל עבודות הבית והבישולים ולעבוד מעט בחקלאות. אחרי שנה הם בנו צריף של חדר אחד ששימש אותם לגדל שני ילדים, ואת בית הלבנים הראשון הקטן שלהם בנו רק כאשר אני נולדתי.

 ילדותי בכפר

במושב באותם ימים היו כ- 40 משפחות, לא היה כביש, הכל היה חולות. בשכבת הגיל שלי בגן היו שישה ילדים. לכן היו בגן שלוש שכבות גיל ביחד.

המפגשים החברתיים שלי היו בעיקר עם ילדי השכנים, שיחקנו בחוץ. זכור לי עץ תות בחצר שאהבנו לטפס עליו, לבנות מחנה, לשחק ולרקוד. היינו הולכים לתנועת נוער, "תנועת המושבים", והופענו במופע פתיחה של המכביה בשנת 1965. היו לי אוספים של מפיות ושל "פרסים" (שזה כמו מדבקות, רק בלי הדבק). את הזמן הייתי מבלה בקריאת ספרים, הייתה "ספרייה ניידת" של ויצ"ו שהיתה מגיעה פעם בחודש למושב, והיינו מחליפים ספרים. לבית ספר היינו הולכים ברגל שלושה ק"מ לכל כיוון, כבר מגיל 10. בית הספר היה אזורי.

לא הייתה לנו טלוויזיה, בוודאי לא מחשבים, לא טלפונים ניידים, לא היו שום מסכים. התקשורת היחידה שלנו עם החברים היתה בכיתה ובמפגשים בחוץ אחר הצהרים. היינו הולכים לבקר אחד את השני מבלי לקבוע או לתכנן, פשוט דופקים בדלת ומגיעים. יחסי השכנות באותם שנים במושב היו נפלאים, מלאים בעזרה הדדית אחד לשני, אנשים היו משאירים את דלתות הבית פתוחות, ובדרך כלל שכנות היו נכנסות ומביאות ריבה שהכינו או מאפה קטן.

כאשר הייתי כבר בתיכון, בכיתה י"א, פרצה מלחמת ששת הימים. מלחמות היו תמיד ולצערי עדיין יש במדינה שלנו, אבל אז הגבול היה ממש ליד שדה ורבורג. מקלטים לא היו, חפרנו שוחות (בורות עמוקים וארוכים בחצר ליד הבית) וברגע שנשמעה אזעקה רצנו לשבת בשוחה. זה היה מפחיד מאוד, ראינו את הפגזים עוברים מעל הראש, לפעמים מתפוצצים קרוב אלינו, וזכור לי גם מקרה של רסיסים שעפו ממש לידינו ופגעו במכונית שחנתה בחצר. מאחר והרבה גברים היו מגוייסים לצבא, אנחנו בני הנוער עזרנו לנשים בחקלאות, בקטיף תפוזים ותותים שגידלו באותה תקופה במושב.

בטיול השנתי של כיתה י"ב נסענו לטייל. שלא כמו היום, הטיול יצא במשאית בה כל הילדים היו מאחור בספסלים ארוכים, בלי חגורת בטיחות, בלי מזגן…. בשלהי הקיץ… טיילנו באזור ים המלח, שם הכרתי את סבא יואב, ומאז אנחנו ביחד כבר 50 שנים. את השירות הצבאי עשיתי באל עריש בתפקיד משק"ית חן.

בעת השירות הצבאי

חתונה, ילדים, מלחמת יום כיפור

שנת 1973 היתה שנה שבה קרו עבורי הרבה דברים. לצד התחלות משמחות כמו חיים משותפים, חתונה, הורות ולידה.

ביום נישואינו

ואז פרצה לפתע מלחמה – מלחמת יום כיפור. כשאני אימא טרייה עם תינוק בן תשעה חודשים, בחודש אוקטובר בשנת 1973, סבא יואב גוייס למלחמת יום כיפור. באותם ימים לא הייתה תקשורת מלבד דואר, התקשורת בינינו היתה במכתבים. לא היה טלפון, או סלולר או מיילים. הדאגה היתה גדולה, כי היינו בחוסר וודאות, ורק קיבלנו מידע מהרדיו, גם טלויזיה עוד לא הייתה בימים ההם. אחת לחודש הייתי מקבלת מכתב ושולחת מכתב. במשך חצי שנה במהלכה סבא נלחם מעבר לתעלת סואץ, ראיתי אותו פעמיים-שלוש כשבא לביקור. קשה לתאר היום את התקופה השונה שהייתה.

אבל לכל דבר יש גם את הטוב שבו, וכמו בשיר "אנחנו הילדים של שנת 73" גם אימא שלך שייכת לדור הזה, ונולדה כתוצר של אהבה גדולה בצל הסכנה של המלחמה. בשנת 1982 הרחבנו את המשפחה עם בתנו השלישית.

האהבה לטיולים

את האהבה שלי לגלות ולראות את השורשים שלי קיבלתי מהוריי כבר בגיל צעיר. האהבה שלהם לשורשים, לאוכל, לשפה, ולתרבות אפשרה לנו כמשפחה לטייל פעם בשנה. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה: כשהייתי בת 10 הפלגנו עם האונייה "תיאודור הרצל" מחיפה לונציה. חמישה ימים לקח לאונייה להגיע, טיילנו באירופה – באיטליה, גרמניה, שוויץ וצרפת במשך חודש ימים. לאחר הטיול הזה נסענו פעם בשנה, כל שנה, לאחר ארבע שנים התחבורה הוחלפה לטיסה במקום אונייה.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: היה לי כיף להכיר את הילדות של סבתא, לעבוד איתה ולצבור איתה חוויות משותפות. התרגשתי מאוד לעבוד איתך, סבתא, ולשמוע את הסיפורים המעניינים מהתקופה הזו. גילינו את הצד הדומה שבנו, כמו למשל שגם לך שתי אחיות גדולות, ושגם התחביבים והמשחקים שאהבנו דומים. היה לי כיף גדול לעבוד איתך ולהכיר את ילדותך ואת השורשים שלך ושלי. אני מאחלת לך המון בריאות ועוד המון חוויות משותפות שנצבור ביחד.

סבתא נורית: חוויות כתיבת התיעוד בתכנית יצרה לנו זמן איכות משותף. אנחנו מטיילות יחד, עושות את ימי הכיף שלנו, מגלות את הדומה והשונה בינינו. גילינו דברים משותפים ששתינו חווינו בילדותנו ובכל זאת הכל כל כך שונה. שתינו נולדנו בנות זקונים כחולות עיניים. שתינו נולדנו במושב – אני במושב שדה ורבורג ואת במושב עין ורד. גם אני אהבתי לרקוד – כמו שאת רוקדת ומתעמלת היום. גם אני אהבתי ספורט – כמו שסיפרת לי על שיעורי הספורט האהובים עלייך. נהניתי לשתף אותך ולתעד איתך כמה שונים היו החיים באותם שנים בילדות, בבגרות, איך התפתחה המדינה שלנו, התשתית, הכבישים, הטכנולוגיה, ומכל בחינה אפשרית.