מאגר סיפורי מורשת

השופר שבכותל

במסגרת פרויקט הקשר הרב דורי ראיינתי את סבתא שלי מצד אמא, סבתא שרה, וכך היא מספרת:

"נולדתי בשנת 1950 ועד גיל שנתיים וחצי חיינו בקיבוץ נווה איתן. קיבוץ שאבא ואמא שלי הקימו במסגרת "חומה ומגדל". יש לי אח הגדול ממני ב-חמש שנים ואחות מאומצת הגדולה ממני בתשע שנים, כך שאני הייתי הילדה הקטנה.

בגיל שנתיים וחצי עברנו לגור בטבעון. אבא היה נהג במחלקת התחבורה של מפעל בחיפה, ואמא עבדה בתפירה. בהתחלה תפרה לאנשים פרטיים ואח"כ לימדה תפירה בלימודי ערב ביוקנעם, וגם פתחה כיתה לתפירה בטבעון, לבנות שסיימו בית ספר יסודי.

אמא שלי היתה היחידה מכל האימהות של החברות שלי, שעבדה מחוץ לבית ומגיל צעיר עזרתי במטלות הבית.

בבית שלנו היתה גישה חינוכית מתקדמת, דבר שלא היה שכיח באותה תקופה. ההורים שאלו את דעתנו בנושאים חשובים והקשיבו לנו. למשל, כשהייתי בכיתה ט' אמא רצתה להתחיל בלימודי הוראה. אחי כבר היה בצבא, ואבא לא היה הרבה בבית, בגלל העבודה במפעל. אח שלי התנגד לרעיון, כי לא רצה שאשאר לבד, אבל אני הבטחתי לאמא שאני אעשה את המשימות הלימודיות שלי, וכך באמת היה. הרגשתי אחריות גדולה, היה לי חשוב שאמא תלמד.

אני רוצה לספר לך אריאל על אמא שלי זהבה, היא סבתא רבא שלך, סיפור שקשור לירושלים.

אמא שלי עלתה לארץ ב- 1936 כשתיים עשרה שנים לפני קום המדינה. באותה תקופה הבריטים שלטו בארץ והיו להם חוקים רבים כנגד היהודים. אחד החוקים שלהם היה בנוגע לכותל המערבי. הם אסרו על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל. כמובן כשיש חוק יש מי שרוצה להפר אותו. הבעיה הייתה שכאשר האנגלים הצליחו לתפוס את מי שתקע בשופר, היו שופטים אותו למאסר ממושך, בתנאים קשים. כדי למנוע מהיהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, הסתובבו שם תמיד מספר שוטרים אנגלים שאכפו את החוק.

סבתא רבתא זהבה (אמא של אמא שלי), יחד עם קבוצה של חברים שלה מהקיבוץ, כולם היו בני משפחות דתיות שבאו מפולין, והיה להם מאד חשוב להגיע לכותל המערבי בירושלים.

הם לקחו איתם שופר לא גדול ונסעו אל הכותל המערבי. כאשר הגיעו למקום, הם עקבו אחרי תנועתם של השוטרים האנגלים, וכאשר ראו שהשוטרים רחוקים מהם, אחד הבחורים תקע בשופר בחוזקה, ומיד העביר אותו לאחד החברים שהסתיר את השופר מתחת לבגדיו. עד שהשוטרים האנגלים הגיעו למקום שחשדו ששם היה משהוא שתקע בשופר, החברים העבירו את השופר ביניהם והרחיקו אותו מהמקום. כך שהשוטרים לא הצליחו לתפוס את "הפושעים שתקעו בשופר", וסבתא רבא שלי וחבריה חזרו לקיבוץ שלהם, מרוצים מכך שהצליחו לתקוע בשופר, למורת רוחם של האנגלים.

כל חברי הקבוצה הגיעו ממשפחות דתיות, כפי שהיה מקובל בפולין באותה תקופה. לכותל המערבי היתה משמעות מאוד גדולה בעיניהם. עבורם להגיע ולגעת באבני הכותל, זו היתה הגשמה של חלום עליו גדלו. התקיעה בשופר היתה סמלית להמשכיותו של עמינו על אף ולמרות הכל, ולכן היו מוכנים לעשות זאת, על אף הסיכון במאסר על ידי האנגלים.

לאחר מכן כל החברים היו מאוד נרגשים על כך שהצליחו גם להיות בכותל בפעם הראשונה בחייהם, (שזו הייתה הגשמת חלום), גם לתקוע בשופר וגם "לסדר" את האנגלים.

סבתא זהבה נשאה את שם המשפחה אודם, עד נישואיה לסבא רבא משה שפירא. היא עלתה מפולין מעיירה שנקראת "פשבורסק". סבתא זהבה היתה ממקימי קיבוץ נווה איתן בשיטת חומה ומגדל. לפני תאריך העלייה לקרקע, מספר קיבוצים שהיו שייכים לאותה תנועה ציונית, בנו כל אחד בקיבוצו יחידות של קירות עץ, ששימשו להקמת חומה כפולה, שהקיפה את אזור המגורים של הקיבוץ. כמו כן, הכינו יחידות שהתחברו אחר כך למגדל תצפית.

בתאריך המתוכנן, בשעות הלילה המאוחרות, יצאו משאיות עם אותם חלקים שנבנו, לאתר הקמת הקיבוץ נווה איתן. כל הלילה הם עבדו על החיבור של החלקים, ולפני זריחת השמש סיימו את העבודה. החומה היתה מורכבת מקירות כפולים שביניהם שפכו חצץ במטרה שאם יירו עליהם מבחוץ, שהכדורים לא יחדרו. היה חשוב לסיים את הבניה לפני זריחת השמש, כי על פי החוק שהיה אז, אם הקימו מבנה ללא רישיון, וכבר בנו את הגג של מגדל התצפית, אז אסור לפרקו. סבתא זהבה סיפרה שלאחר מכן היו מקימים אוהלים בלינה משותפת, ואוהל גדול לחדר אוכל. רק לאחר מכן החלו בהקמת המשק עצמו למחיית תושבי הקיבוץ.

סבתא סיפרה שבקיבוץ, בערב, אחרי שכולם סיימו את המטלות שלהם, הם היו מדליקים מדורה בשטח הקיבוץ, שרים יחד שירים עד השעות הקטנות של הלילה, ורוקדים הורה סביב המדורה. כשנשאלה אם לא היו עייפים אחרי עבודה כל כך מאומצת, תמיד אמרה שהאנרגיות הגיעו משמחה אמיתית של תחושת הגשמה.

הזווית האישית

סבתא שרה: שמחתי מאוד על כך שניתנה לי הזדמנות להגיע לשיחות אישיות עם אריאל, מבלי שבני המשפחה האחרים יהיו נוכחים, זמן איכות אמיתי. האפשרות לשתף את אריאל בדברים שלא הגענו לדבר עליהם עד כה, היא בעיניי נהדרת. אני יכולה רק להודות לאריאל, ולבית הספר על הזדמנות זו. השיחות הללו, מחזקות את הקשרים שלטעמי גם כך חזקים, אך בהחלט מוסיפות לכך.

אריאל: היה לי מהנה להקשיב ולדעת על העבר של המשפחה ושל סבתא. כל התהליך היה עבורי חוויה משמעותית שאזכור. הסיפורים המגוונים היו דברים שאשמור בזיכרוני.