מאגר סיפורי מורשת

שמי אליס, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתא רבתא שלי, סימה קליינר.

סבתא רבתה שלי, סימה, התגוררה באוקראינה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. במשפחתה היו שמונה נפשות. אבא של סבתא רבתא שלי עסק בייצור מברזל. אימא שלה נפטרה כשסבתא רבתא הייתה בת 8. סבתא הייתה הבכורה במשפחה. כשהנאצים פלשו לאוקראינה בשנת 1941, סבתא הייתה כבר בת 20 ועבדה במפעל לייצור ספינות. לאח שלה קראו יעקב, הוא היה בן 22 והתגורר באותה עיר בה סבתא גרה. המשפחה עצמה גרה בישוב אחר, מזה שנים.

הפגישה האחרונה עם יעקב קוסוי

המשפחה שכללה – אבא, אימא חורגת וארבעה ילדים – לא הצליחו לברוח מהנאצים, בגלל שהמשפחה הייתה יהודיה הנאצים הרגו אותם. סבתא שלי והמפעל שבו עבדה היו צריכים לברוח למקום אחר, מרוחק יותר מקו הלחימות. ביום האחרון לפני המעבר למקום החדש, סבתא שלי פגשה את יעקב והוא כבר היה מגוייס לצבא אדום. מזמן הילדות הייתה לו בעיה בעין והוא לא ראה בה אז לא רצו לגייס אותו, אבל הוא התעקש. סבתא פגשה אותו כשהוא היה עם מדים ונשק. הם הספיקו לדבר לא יותר מחצי שעה. יעקב אמר לה: "תשמרי על עצמך, המלחמה לא תימשך הרבה זמן ואני אמצא אותך בכל מקום".

אחרי חצי שנה סבתא שלי התגייסה לצבא האדום ושירתה בחיל האוויר עד סוף המלחמה. בשנת 1944 היא קיבלה חופש של חודש. בגלל שהאזור שלה נוקה מהנאצים והיה שוב בטוח, היא החליטה לנסוע לשם ולחפש את משפחתה.

כשהיא הגיעה לעיר אמרו לה שכל המשפחה שלה נהרגה על ידי הנאצים, אבל לגבי יעקב אחיה לא היה מידע. היא חיפשה אותו בכל מקום ולא מצאה אבל גילתה דבר אחד: כשהנאצים היו בעיר, יעקב הלך לבית של בת דודתם למסתור, כי אם הנאצים היו רואים אותו ומגלים שהוא חייל בצבא האדום – היו הורגים אותו. בת דודתו הציעה לו להתחבא אצלה בבית, אבל יעקב אמר: "אני לא רוצה לסכן אותך ואת משפחתך, אני מעדיף לסכן את עצמי", והלך. מאז נעלמו עקבותיו.

עד היום אף אחד מהמשפחה לא יודע איפה יעקב ומה קרה לו.

הזוית האישית

אליס הנינה המתעדת: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור על סבתא רבתא ומשפחתה, וגם עצוב על כל מה שקרה למשפחתה.