מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שולה ונולדתי בשנת 1939 בעיר בגדד בעיראק. הוריי קראו לי שולה מפני שאהבו את השם הזה. להוריי קראו שבתאי ולולו. הם נולדו ב- 1912 בעיראק.

גדלתי בבגדד, בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. בבגדד היו פרעות רבות ביהודים, היו חוטפים את הנערות והורגים יהודים. הרגשתי פחד, לא התרחקנו מבית הוריי ולכן לא הלכתי לבית ספר, וכך גם אחיי ואחיותיי. לא היו לנו משחקים כשהייתי קטנה. החברים שלי באותה תקופה היו האחים והאחיות שלי, היינו עשרה אחים ואחיות.

העלייה לארץ – תקופת המעברות

בשנת 1951 עליתי לארץ בגיל 12, במבצע עזרה ונחמיה, במטוס מבגדד לישראל. הגענו למעברה באשקלון. עברתי לגור במעברת כדורי בגליל התחתון. החיים היו קשים מאוד: לא היה חשמל, גרנו בצריפים, והיינו צריכים ללכת מרחק גדול ברגל כדי להביא מים.

נישואיי וילדיי

הכרתי את סבא עוד מעיראק, כשעלינו לארץ והגענו למעברה באשקלון – הוא הגיע לבקש את ידי. נישאנו ועברנו לגור במעברת כדורי. במעברה נולד בני הבכור אורי, ולמזלי היו לי חברות שעזרו לי לטפל בו כי לא היה לי מושג איך מטפלים בתינוק.

תחביביי

התחביב שלי היה תפירה, כל פורים הייתי תופרת לשמונת הילדים שלי תחפושות ובגדים. כיום התחביבים שלי הם לבשל לילדים ולנכדים שלי, ולצפות בטלוויזיה.

סיפור עם מוסר השכל

סבתא מספרת שפעם החיים היו מאוד קשים, לא היה חשמל, מים, אוכל. כלי תחבורה, אבל הם היו מאוד שמחים וקיבלו הכל באהבה, עבדו קשה והקימו משפחה לתפארת, לכן היום החיים הרבה יותר קלים – יש חשמל, מים, כלי תחבורה ומחשבים, אך החיים לא כמו פעם, אנשים לא שמחים ואוהבים כמו פעם.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: לי ולסבתא היה מאוד כיף לעבוד ביחד במסגרת התכנית. התעניינתי בסיפור שלה מאוד.