מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי מטלון, (לבית שלוידרר) אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ומתעדת את סיפור חיי יחד עם נכדי מתן מטלון. אני נשואה למנשה מטלון, אימא לשלושה ילדים: טלי, ברק וליאור. סבתא לעשרה נכדים. נכדי מתן, עמו אני משתתפת בתכנית השנה הוא בנו של בני ברק.

אמי מרים לבית נמט, ילידת גרמניה נולדה בברלין בשנת 1912, כבת רביעית להורים חיה ומרדכי נמט. אבי גרשון שלוידרר נולד בצ'כיה בעיר טצ'שן בשנת 1905. הוא היה הבן השני מבין שישה ילדים להוריו בלהה וחיים.

בשנת 1922 לאחר מות אביו, אמו החליטה לקחת את הילדים ולעבור לעיר ברלין שבגרמניה, לבית שהיה להם שם. כשהגיעו לגרמניה אבי היה בן 17, שם עברו ימי בגרותו ושם פגש את אמי. הוריי הכירו בברלין בתנועת נוער ציונית ששניהם היו חברים בה, בתנועת "בר כוכבא".

בשנת 1934 אחרי שהיטלר עלה לשלטון, היהודים החלו להרגיש חוסר ביטחון ופחד. בגלל המצב החליטה אמו של אבי בעצת ארבעה מאחיו ומשפחותיהם לעלות לישראל, וכך עשו. אבי נשאר עדיין בברלין כדי להתחתן עם אמי ואכן, בשנת 1935 הם התחתנו והחלו להתכונן לעלייה לארץ ובחודש מאי 1936 הם עלו לישראל.

מקום המגורים הראשון שלהם היה בקריית מוצקין. כעבור שנה בשנת 1937 נולדה בתם נעמי. בארץ שלטו הבריטים וההתנהלות הייתה על פי החוקים שלהם, הם לא איפשרו כניסה לארץ ליהודים מאירופה. היה צריך לבקש אישור מיוחד כדי להכניס קרובי משפחה לארץ. אמי ואחיה, שגם היה בארץ, ביקשו אשרת כניסה עבור הוריהם חיה ומרדכי נמט שנשארו בגרמניה. הם קיבלו את האשרה שלחו להוריהם לגרמניה וקיוו שהם יצליחו לצאת משם ולבוא לארץ. התקשורת הייתה אז מאוד בעייתית, ללא טלפונים ורק בעזרת מכתבים שנשלחו בדואר הם תקשרו – דבר שלקח הרבה זמן. הורי לא ידעו מה קורה בגרמניה, והוריהם לא הצליחו להודיע להם שהם יוצאים לדרך לישראל.

ערב אחד, במאי 1939, שמעו דפיקה בדלת ביתם בקריית מוצקין וכשפתחו את הדלת הם ראו את הוריהם עומדים עם מזוודות בידיהם, הם הגיעו לארץ. ההפתעה הייתה גדולה, ההתרגשות והשמחה הייתה עצומה, סבא וסבתא שלי עלו לישראל והמשפחה התאחדה. לצערם של הורי שני אחיה של אמי ומשפחותיהם לא הצליחו לצאת מגרמניה בזמן ונספו בשואה.

נולדתי בינואר 1950 בבית חולים מולדה בחיפה. גדלתי בקריית ביאליק עם הוריי מרים וגרשון ואחותי הגדולה נעמי. כשנולדתי אחותי הייתה בת 12 ותמיד אמרה לי שאני הייתי המתנה הכי טובה לבת המצווה שלה. בחורף שנת 1950, החורף בו נולדתי, היה אירוע נדיר, ירד שלג בכל הארץ וגם בקריית ביאליק. הוריי מאוד חששו כי הייתי רק בת שבועיים, היה קר מאוד, לא היה חשמל, וקשה היה לחמם את הבית. אבי נאלץ לפנות את השלג מגג הבית, מפחד עומס יתר על הגג, מה שיכול היה למוטט אותו.

גרנו בקריית ביאליק בבית שהורי קנו בצפון הקרייה. היו שם בתים בודדים ומסביב שדות וחולות – לימים המקום הפך לשכונת סביניה, מקום שנחשב לטוב ביותר בקרייה.

אני בגיל חמש כבר אז אהבתי לדבר בטלפון

בילדותי נהגנו לשחק בעיקר מחוץ לבית. ילדי השכנים היו נאספים בחוץ ויחד משחקים בתופסת, מחבואים, כדור, קלאס, וקופצים בחבל. אהבנו גם לאסוף בשדות שליד ביתנו צמחים וחרקים ולהמציא משחקים במקום. היה כביש ראשי שעבר לאורך הקריה, אך היות ולא היו הרבה רכבים יכלו לשחק בכביש. מדרכות לא היו לצדי הכביש והשטחים הפתוחים היו רבים. סביב ביתנו הייתה גינה שאבא שלי טיפח. היו בה הרבה סוגים של עצי פרי בהם גואיבה, רימונים, אשכולית תפוז ולימון, פיג'ויה ופיטנגו. הגדר שהפרידה בין השכנים הייתה גפן אני אהבתי לערוך בציר וקטיף ולאכול מפרות הגינה.

בחורף הגשם היה מציף חלק מחצרות הבתים בשכונה ואז אנחנו הילדים נהנינו לשחק בביצות שניקוו. גם הבית של תמי, חברתי הטובה, הוצף כל חורף מחדש ושתינו בנינו מארגזים גשר גישה לבית. בביצות היו הרבה צפרדעים שקרקרו והרעש היה רב. הילדים נהנו מהמשחק במים, אך המשפחות שבתיהם הוצפו ממש סבלו מהעניין.

למדתי בבית ספר יסודי "ביאליק" בקריית ביאליק, מכיתה א עד ח'. הייתי תלמידה טובה מאד, הצטיינתי במקצועות הראליים (מתמטיקה ומדעים) וגיליתי כישרון בתחום הציור והיצירה. לפני סיום כיתה ח הומלץ לי להמשיך בביה"ס מקצועי שהרמה בו הייתה גבוה והתקבלו אליו רק תלמידים טובים. בית הספר היה בחיפה. בית הספר המקצועי ליד הטכניון שנקרא בסמ"ת. בית הספר הכשיר למקצועות ההנדסה ההמשך הישיר היה לימודי הנדסה בטכניון. אני למדתי במגמת בניין והמשכתי אחרי יב' עוד שנתיים והוסמכתי כהנדסאית בניין.

מגיל 14 נסעתי יום יום לביה"ס באוטובוס מקריית ביאליק לחיפה הלוך בשעה 7:00 בבוקר וחזור אחרי הצהריים בשעה 17:00. בבית את שעות אחר הצהריים השקעתי בהכנת שיעורים ומטלות נוספות שחייב המקצוע. העול היה כבד, אך הרצון להישגים והעניין בלימודים דרבנו להתמדה ולהצלחה. את קצת הזמן הפנאי שהיה לי הקדשתי לחברות בתנועת הנוער הייתי בשומר הצעיר. אהבתי את הפעילות ואת החברים ולא ויתרתי על המפגשים גם באמצע השבוע. במסגרת התנועה נסענו לטיולים, כך הכרנו את הארץ, בכל חופשה היינו נוסעים למחנות קיץ לעבוד בקיבוצים בעבודה בשדות ובמטעים. בסוף כיתה יב' עזבתי את התנועה והמשכתי בלימודים.

מלחמת ששת הימים

בחודש יוני 1967 אני לקראת סוף כתה יא', הייתה במדינה כוננות למלחמה. צבא מצריים איים לתקוף את ישראל. ב 5 ביוני בבוקר הגענו לבית הספר מצוידים בתרמילים מתכוננים לצאת לכמה ימים לעזרה בקיבוצי האזור, לפתע בשמונה בבוקר נשמעה אזעקה כל התלמידים רצו למקלט ושם התבשרנו שהמלחמה התחילה. מלחמת ששת הימים פרצה בתאריך 5.6.1967.

בית הספר לא שינה את התכנית והוחלט שלמרות שהמלחמה פרצה נצא לעזרת הקיבוצים. אנחנו נסענו לקיבוץ כפר המכבי, גויסנו לעבודה בשדה. למחרת בזמן העבודה בשדה החלו לטוס מעלינו מטוסים שהתכוונו להפגיז את בתי הזיקוק. הרגשנו חשופים בשדה, ללא מקלט, הייתה ממש סכנה ולא הרגשנו בטוחים במקום למחרת החזירו אתנו הביתה.

בכיתה יב' ארגנו לכל השכבה טיול לסיני, אז אפשר היה להגיע לכל השטח בלי חשש בטחוני וכך הגענו לעזה, רפיח רפידים ולתעלת סואץ. נסענו לאורכה של התעלה עד שארם-אשייח ומשם לאילת. היקפנו את כל מדבר סיני. טיול זה היה מיוחד כי כמה חדשים אחרי שביקרנו שם התחילה מלחמת ההתשה ויותר לא יכלו לבקר בסיני.

שירות הצבאי

סיימתי אם הלימודים בשנת 1970 הוסמכתי כהנדסאית בניין ומאיד גויסתי לצבא. עשיתי טירונות שנמשכה שישה שבועות ובסיום הטירונות כשמקבלים הצבה הופתעתי לשמוע שתפקידי הצבאי יהיה נהגת מפקד. הייתי בהלם, הלא אני עתודאית והובטח לי לשרת במקצוע שלמדתי, הסתבר שהוחלט בצה"ל לראשונה בטירונות שלי להציב בנות כנהגות, כך שחיילת שבאה לצבא עם רישיון נהיגה תוצב כנהגת ולא משנה מה הובטח לה. הוצבתי בחיל ההנדסה במרכז בינויי, כנהגת של ראש ענף בינוי, כמובן מאד מאוכזבת מהמינוי.

כשנודע למפקד שאני הנדסאית בניין הופתע מאד. הבטיח לי לטפל בעניין, הוא אמר לי שהוא זקוק לעובדים במקצוע ולא יתכן שאני אהיה נהגת. כעבור שבוע התייצב נהג אחר במקומי ואני עברתי לשמחתי לעבוד בתחום תכנון הקונסטרוקציה. בצבא רכשתי ניסיון בתחום ולאחר השחרור המשכתי לעבוד בתכנון.

שירתי בקריה בתל אביב וגרתי במגורים של הצבא בצפון ת"א. מבנה למגורי חיילות ומבנה למגורי קצינים. ימים ספורים לאחר שהגעתי למגורים הכרתי קצין שגר שם. שמו של הבחור החתיך, הנאה והמקסים שהכרתי הוא מנשה מטלון. מצאנו חן אחד בעיני השנייה, הקשר ביננו הפך לחברות קרובה ואהבה גדולה ומאותו מפגש ועד היום אנחנו ביחד.

התחתנו בתאריך 16/5/1972 הקמנו משפחה, יש לנו שלושה ילדים: טלי, ברק וליאור שלושתם הקימו משפחות לתפארת, ולנו יש בזכותם עשרה נכדים. מרבית חיינו גרנו בקרית ביאליק, שם גדלו ילדינו. מנשה, מהנדס בניין עבד בחברות בנייה בצפון הארץ, אני עבדתי במשרד תכנון בניין כך במשך 40 שנה.

לפני עשר שנים עשינו צעד חשוב ועברנו לגור בהרצליה בקרבת הילדים והנכדים.

הזוית האישית

סבתא רות:  מפגשי תכנית הקשר הרב דורי העשירו את מתן בידע על המשפחה המורחבת. מתן היה סקרן לשמוע את הסיפור שלי והתעניין בקורות חיי. היה לי עונג להיות אתו בתהליך הזה. מתן ואני נזכור חוויה זאת לתמיד.

מתן המתעד איתי את הסיפור הוא הבן של ברק, הוא הרביעי מבין עשרת הנכדים. מתן היה סקרן לשמוע את הסיפור שלי והתעניין בקורות חיי. היה לי עונג להיות אתו בתהליך הזה.