מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא מלכה הוכברג

אבי, (סבא רבא של נבו), משה אפרים נולד בשנת 1911 לחיים ועטל קופמן בביתם בעיר סלונים שמו מהבית היה קופמן הוא הוסיף לשמו י' כשם השם לאחרה שעלה ארצה ונקרא קויפמן. משפחתו הייתה משפחה של בנאים. אבא אהב לספר על הימים הטובים בסלונים, על השבת עם הגפילטע פיש, על החגים במיוחד פסח ועל האווירה המיוחדת ששררה בבית.

אמי, (סבתא רבתא של נבו), שרה חנה פריש נולדה בשנת 1919. בהיותה בת ארבע בלבד נפטרה אימא שלה ממחלה והיא נותרה יתומה עם אביה ואחיותיה. הם התפרנסו מהמכולת של אביה בעיירה שם היא עזרה עוד לפני הלימודים באפיה של לחמניות, בניקיון המכולת וסידורה במכולת היו שקי אורז, סוכר, קמח, שעועית ושאר קטניות.

הורי עלו לפני מלחמת העולם השנייה מפני שהם היו ציונים. אימא שלי שרה חנה פריש עלתה מפולין לבדה על ספינה באמצעות היתר עליה (סרטיפיקט). הבריטים שלטו בארץ ולא נתנו לעלות באופן חופשי, אלה באמצעות דרישה לאיחוד משפחות לילדים מתחת לגיל 16 ולזקנים. אימא שלי הייתה צעירה מגיל 16, והיו שתי אחיות בארץ.

אבא שלי משה אפרים קויפמן היה חניך תנועת הנוער גורדוניה, ובמסגרת זו עלה לארץ כדי לבנות אותה. בארץ הוא עסק בבניין ובסלילת כבישים. הוא היה חרוץ מאוד ועד מהרה קנה קרקע והקים עליה צריף ברמת גן. הוא התחתן עם אימא שלי באמצעות שידוך. בת דודה שלו הייתה נשואה לבן דוד של אימא שלי והם הכירו בניהם.

אני הייתי הילדה השלישית מבני שלושה אחים. כשאני נולדתי כבר לא גרנו בצריף, אלא בבית קטן שאבי בנה במו ידיו יחד עם סבא שלי. הבית היה צנוע מאוד, שניים וחצי חדרים, מטבח ושירותים. אחותי ואני גרנו בחצי חדר, ההורים גרו בחדר וחדר אחד היה סלון. אחי היה ישן בסלון אחרי שכל האורחים הלכו. לספרים ולמחברות היה לשלושתנו ארון אחד קטן בחצי חדר חילקנו אותו לשלושה מדפים וכל אחד קיבל רק מדף אחד. שיעורים הכנו על שולחן אחד משותף בחצי החדר. אם היינו רבים אימא שלי הייתה לוקחת אותי משם לעשות שיעורים במטבח. מצד אחד זה היה עונש, מצד שני ראיתי את אימא מבשלת ומידי פעם הייתה נותנת לי משהו טעים.

בסך הכל הייתה לי ילדות מאושרת. הכל היה צפוף אבל גם לילדים האחרים היו תנאים דומים ככה שלו קינאנו. היינו משחקים הרבה חבורות ברחוב. אחי היה מומחה לבנות עפיפונים שאותם העיף על הר הבנים שהיה קרוב לבית. היה לו מקרה מוזר שילד קטן ישב על בריכת המים שעל הר הבנים וכל פעם שהעפיפון התקרב עליו הוא שלף מספרים וגזר את החוט. אחרי כ-20 שנה התברר שאותו ילד היה מי שלימים היה בעלי דוד הוכברג.

תקופת הלימודים

בבית הספר הייתי תלמידה טובה ושקדנית אהבתי ללמוד במיוחד מתמטיקה, מדעים ואומנות. בבית ספר היסודי למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "יבנה". משם עברתי לתיכון "עירוני דתי רמת גן" וגם שם הייתי תלמידה מצטיינת ולמדתי במגמת כימיה.

בצעירותי בכותל בירושלים

כיתה מעלי למד דוד הוכברג והשתתפנו באותם חוגי מדע. יום אחד דוד הציע ללוות אותי הביתה ומאז היינו חברים עד שהתחתנו ועד היום. אחרי התיכון למדתי באוניברסיטת "בר אילן" לתואר ראשון מדעי החיים ולתואר שני בביוכימיה. באותן השנים החבר שלי דוד למד פיזיקה מתמטיקה ומדעי המחשב. מאוחר יותר למדתי לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים מיקרוביולגיה, ועבדתי שנים רבות בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים.

נישואים

בזמן לימודי בתיכון בכיתה י' ארגנו חוג למדע לכיתות י'-יא' בחוג הזה הכרתי את חבר שלי שהיה בכיתה יא'. אחרי החוג הוא רצה ללוות אותי הביתה אבל התביש כי חשב שאני הולכת הביתה עם חבר אחר. שבוע אחרי זה הוא ראה שאני הולכת לבד ואז הצטרף אלי מכך צמחה מפגישה זו חברות ואהבה גדולה.

 ביום נישואינו

ההינו חברים ארבע שנים במהלכם סיימנו את בית הספר, ודויד התגייס לצבא ובמסגרת העתודה האקדמית למד פיזיקה ומחשבים באוניברסיטת "בר אילן". גם אני למדתי באוניברסיטה זו ביולוגיה. בהפסקות בין השיעורים נפגשים, מבלים, ואוכלים ביחד. אחרי ארבע שנות חברות התחתנו. היינו נשואים 50 שנה עד שדויד נפטר ממחלה קשה.

בהתחלה גרנו בתל אביב אבל נחשפנו לתנועת התנחלות והיינו בין המקימים של הישוב בית חורון. נולדו לנו שלוש בנות: אורית – אימא של נבו, רונית ושירה. עם הזמן התחתנו הבנות נולדו נכדים ואנחנו עברנו למודיעין.

חפץ מן העבר – הפמוטים העתיקים 

אני מדליקה נרות שבת בפמוטים עתיקים שקיבלתי מסבתא של בעלי. הפמוטים מצופים כסף ויש עליהם תבליטים של עלי גפן ואשכולות ענבים בסגנון אופייני של אומנות יהודית ממזרח אירופה. קיבלתי אותם מסבתא של בעלי, היה חשוב לה שימשיכו להדליק בהם נרות כמו שהיא עשתה כל חייה.

הפמוטים העתיקים במסורת משפחתית

חמותי אימא של בעלי אמרה לה שמכל הנכדים,  רק אנחנו דתיים והיא הבטיחה לה שאני אדליק בהם נרות כל ערב שבת וחג. אכן, אני עומדת בהבטחתי ומדליקה בהם נרות שבת וחג. אני מאוד אוהבת להבריק אותם לעיתים קרובות.

עץ משפחתי

הזוית האישית

סבתא מלכה: נהניתי מאד לעבוד עם נכדי ולספר לו את הסיפור המשפחתי שלנו. אני מרגישה שתכנית זו קרבה ביננו, וחיזקה את הקשר בינינו מאד. היו רגעים של צחוק, וגם של עצב ובסך הכל נהינו מאד.

נבו: אני נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, וללמוד על המשפחה ועל העבר. היה כיף להפגש עם סבתא יותר מפעם בשבועיים. זו הייתה תכנית מאוד מהנה ומעניינת.