מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל דור. נולדתי בשנת 1942 בקיבוץ יגור וסיפורי יעסוק ב"שבת השחורה".

"השבת השחורה", הוא כינוי שניתן ליום שבת ה- 29 ביוני 1946, שבמהלכו הבריטים חיפשו נשק שהוחבא בישובים יהודיים. באותה תקופה עדיין לא הוקמה מדינת ישראל. היהודים חיו בארץ תחת שלטון האנגלים. ארגונים יהודיים שונים כגון ארגון "ההגנה", אספו בסתר כמויות של נשק ותחמושת.  היה צריך להסתיר נשק בסליקים לשם הגנה מפני התקפות ערבים, ויותר חשוב – היהודים רצו להשתחרר מהשלטון הבריטי, והתכוננו ללחימה בערבים כשהבריטים יעזבו את הארץ.

באותה שבת האנגלים פרצו למשק שלי, לקיבוץ יגור.   מאות חיילים עם טנקים מסוג בריין קרייר. (טנק ישן מסוג זה, הצבתי לא מזמן ליד מבנה המשטרה הבריטית המשוחזר ביגור). הבריטים קבלו ידיעות שמוסתר נשק ביגור, ולכן החליטו לעשות חיפוש יסודי בכל הקיבוץ. יום לפני שהבריטים פרצו ליגור, אנשי ארגון "ההגנה" אספו את כל חברי יגור, והודיעו להם, שלמחרת הבריטים עתידים להגיע לקיבוץ לעשות חיפוש, אחרי נשק. החברים חולקו לעמדות בהן היתה  לעשות תצפית, והם נדרשו להעביר לחברים האחרים את המידע על המתרחש, מנקודות התצפית שלהם.

ביום הפריצה ליגור הבריטים גרשו את כל חברי יגור, עם כידונים שלופים, ממקומות העבודה ומהבתים, וריכזו את כולם בחדר האוכל של הקיבוץ. הם התיזו על החברים שמן מכונות, כדי להדוף אותם. היה לזה ריח נורא, ורק כעבור ימים אחדים הריח הרע התפוגג.

בשבת השחורה הייתי ילד בן ארבע, עדיין ילד בגן. כל הילדים הקטנים היו בגן, ובתחילה לא ידעו על הפריצה לקיבוץ. אבל כעבור כמה שעות הבריטים זרקו ליד הגן, פצצת עשן, והעשן התחיל לחדור לגן. אני זוכר שהייתי הראשון שפרץ בבכי, ומיד אחר כך כל הילדים בגן התחילו לבכות. המטפלות לקחו אותנו אל השולחן הגדול, שהיה מתחת לעץ הפלפלון, והתיישבנו סביבו. הן שמו לנו סמרטוטים ספוגים במים, על העיניים, כדי להקל על הצריבה, ונתנו לכל אחד לשתות כוס חלב. באותם ימים, אנחנו הילדים גרנו בבתי הילדים, ולא בבית ההורים. שם ישנו במנוחת הצהריים ובשנת הלילה. בכל חדר גרנו שלושה – ארבעה ילדים. אני זוכר שבכל חדר ילדים היה למעלה חלון קטן, שאפשר היה לראות דרכו מי הולך בחוץ. היינו שוכבים במיטה מנסים להירדם, ורואים את הראשים של החיילים הבריטים. היו להם כומתות אדומות, לכן קראו להם "כלניות". הם כל הזמן עברו הלוך וחזור, לא דיברו, וניסו למצוא "סליק" שלפי חשדם נמצא בין הגן שלי, לגן הסמוך. פחדנו מהם מאוד.

יגור הייתה יוצאת דופן מבין יתר הישובים בארץ, כי מצאו בה שלושים סליקים, עם כמויות אדירות של נשק. הנשק הגיע לישראל מארצות רחוקות כמו צ'כיה. חלקו הגדול הוסתר בחביות שהביאו בהן חיטה, לארץ דרך נמל ביפו. אבל באחד הימים חבית נאחת פלה והתנפצה על הרציף, וממנה נפלה מזוודת פלדה. כשהבריטים פתחו אותה הם גילו שהיא מלאה בנשק. מאז הבריטים לא הסכימו לפרוק יותר חיטה בנפל יפו, והחלו להביא את החיטה לנמל חיפה. "ההגנה" חיפשה יישובים קרובים לנמל חיפה, שניתן יהיה להחביא בהם את הנשק. ככה הגיעו לקיבוץ יגור. רק שלושה אנשים מכל חברי יגור ידעו, היכן נמצאים הסליקים. את הסליקים היו חופרים בלילות, בהיחבא. זה היה הסוד הכמוס ביותר.

בשנת 1927 (חמש שנים אחרי שיגור נוסדה, ועשרים שנה לפני השבת השחורה) היה שיטפון גדול בנחל יגור, והוחלט לבנות תעלה גדולה לאורך הקיבוץ, על מנת לנקז את המים שהגיעו מנחל יגור. מהנדס חיצוני ששמו הנריקס, חשב שאם יבנו תעלה עד הרפת, המים לא יעלו על גדות הנחל ולא יציפו את הקיבוץ בחורף. כך נחפרה תעלה עמוקה לאורך יגור, ואת הדפנות שלה ציפו באבנים גדולות. בתעלה זו היה סליק מיוחד במינו ממש כמו בסרטים. כשסובבו את אחת האבנים שבדופן התעלה, נפתח פתח לסליק גדול. סליק עם פטנט מיוחד, היה גם ליד הבית שבו גרו ההורים שלך, כשהחליטו לגור יחד כזוג. על מנת לפתוח את הסליק, צריך היה לגלות בורג  כשמסובבים אותו קרונית נוסעת, ונפתח פתח כניסה לסליק. בסליק הזה מתקיימים עד היום סיורים מודרכים. בסיורים אלה המדריך הראשון, היה שפיר'קה, שהיה חבר ב"נוטרים".

אתה שואל איך הבריטים מצאו את הסליקים? זה ממש לא היה פשוט. הם הלכו עם גלאי מוקשים ומתכות, ובעזרת אוזניות ניסו לשמוע את צפצופי המתכות. הם חפרו בכל רחבי הקיבוץ, וממש הפכו את המשק בניסיון למצוא סליקים. הם שמו לב שיש הרבה צינורות בחצרות גני הילדים.  כשמילאו אותם במים, וראו שהצינור לא מתמלא, הבינו שמתחת לצינורות בחצרות נמצאים  סליקים. חוץ מזה, אחד החיילים הרגיש שמרצפות חדר האוכל לא יציבות. כשהרימו אותן מצאו תחתן סליק. ככה גילו עוד ועוד סליקים, אבל לא הצליחו לגלות את כל הסליקים ביגור. במהלך השנים מתגלים מידי פעם סליקים קטנים נוספים. ככה גילו לפני כמה שנים, סליק גדול ליד הבית שלנו, כשהחליטו להפוך שטח מסוים למגרש חניה.

חשוב לציין, שבמהלך "השבת השחורה" ובשבוע שלאחריה, אף אחד ביגור לא נהרג. חברי הקיבוץ החליטו לא להשתמש בכוח, ולא להרים יד על שוטרים וחיילים בריטים, כדי שלא יהיה להם תירוץ להפעיל כוח על החברים.

כשעזבו הבריטים את יגור עם השלל שאספו כאן, אספו את כל הבחורים, כולל את אבא שלי, ולקחו אותם למחנות מעצר בלטרון, וברפיח, לכמה שבועות. את ענפי המשק הפעילו הבחורות ובני הנעורים.

הזווית האישית

סבא: נהניתי מאוד לחלוק אתך אירוע משמעותי מהילדות שלי. אני מקווה שתראה את הסיפור כאירוע חשוב – לא רק כחלק ממני, אלא גם חלק משמעותי בחיי הקיבוץ והמדינה. "השבת השחורה" היתה אירוע מכונן. מה שאפשר ללמוד ממנה, זה שהבריטים היו אמנם חזקים מאוד, ובאו עם טנקים ומאות חיילים, אבל חברי יגור היו נחושים וחזקים ברוחם, ועמדו מולם בגבורה!

ירדן: מאוד נהנתי לעבוד עם סבא שלי וללמוד ממנו. הוא מודל לחיקוי בשבילי. אני גאה בזה שהוא סבא שלי ולא הייתי מחליף אותו לעולם. בנוסף למדתי על השבת השחורה ושהיא חלק משמעותי מההיסטוריה של יגור, ומהסיפור של מה שקדם להקמת המדינה. למרות שרק בודדים ביגור ידעו על הסליקים, כל תושבי יגור תמכו בהם, וגיבו אותם בשבת השחורה. תושבי יגור התאחדו מול הבריטים, בשביל לעזור לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, ולהתכונן לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.