מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי לבנה סלים. למעשה, יש לי שני שמות – לבנה ומרגלית.  נולדתי בבית חולים בחדרה, בתאריך 20.12.1950, תינוקת עם צבע עור בהיר מאד. כשאחות בית החולים ראתה אותי היא הציעה לסבתא מרים (אימא שלי) לקרוא לי לבנה. אימא שלי אהבה את השם וקראה לי כך. כשחזרנו הביתה מבית החולים, דודה שלי, שהיתה חשוכת ילדים, ביקשה שיקראו לי מרגלית כי היא מאד אהבה את השם ואמי הסכימה. כך נוצר מצב שיש לי שני שמות: במשפחה כולם קוראים לי מרגלית או מרגול ובמקומות רשמיים יותר אני מציגה את עצמי כלבנה.

בית ההורים

שם נעוריי הוא לבנה יוסף. שמם של הוריי – מרים ומנחם יוסף. הם נולדו בעדן שהיא עיר נמל בתימן שהיתה תחת השלטון הבריטי. שמם של סבתי וסבי – דויד ורחל משאט. יש לי שישה אחים, ובסה"כ אנחנו שבעה: שני בנים וחמש בנות, אני הרביעית. שני אחיי הראשונים – נולדו בעדן, מונטיפיורי ורוזי (שושי). היתר נולדו בארץ ישראל – יגאל, אני, הדסה, שרה ופנינה.

כשאבא שלי היה צעיר, עוד לפני שהם עשו עלייה, הוא נסע לארץ ישראל לבד לביקור ועבד בבית של השר מונטיפיורי. כשהוא חזר לעדן, בברית של הבן הראשון – הוא בחר לקרוא לו מונטיפיורי. כולם בהיכל התפלאו כי השם הזה לא היה מוכר בכלל בעדן. לימים, אבי סיפר לחברים שלו על השר מונטיפיורי והכיר להם את פועלו. וכך השם מונטיפיורי הפך להיות מוכר בקהילה שלהם ועוד אנשים בחרו לקרוא לבנים שלהם כך. הוריי עלו לארץ מעדן בשנת 1948, כשהתחילו הפרעות ביהודי עדן.

העלייה לארץ

סבא שלי היה בעל חנות בדים ובגדים והיה איש אמיד בעדן. ערב אחד, ערבים שרפו לו את החנות. והוא הבין שהמקום הפך להיות מסוכן ליהודים. לכן הוא, ואיתו כל המשפחה, בחרו לעזוב את עדן ולעלות לארץ ישראל. באותה העת, הציעו ליהודי עדן ברירה, ואפילו אפשר לומר שניסו לשכנע בכסף את יהודי עדן להגר לאנגליה. רבים בחרו לעשות כן ולעבור לאנגליה. ולכן קיימת קהילה של יהודי עדן באנגליה, בלונדון. עם זאת, סבי, היה איש עם אמונה גדולה ומטעמים ציוניים בחר לעלות לארץ הקודש, ארץ ישראל. הם הגיעו לכאן חסרי כל.

בארץ הציעו לסבא שלי לגור בתל אביב, לבד. בלי כל הילדים (הבוגרים). הוא בחר שכל הילדים שלו יהיו קרובים אליו ולכן הוא בא לנתניה. הוא ואבי חיפשו מקום לגור בו והם מצאו שני בתים סמוכים זה לזה –  בשכונת עמידר. אחד בשבילו ואחד בשבילנו. השכונה  קרובה לעיר, לים ולשוק. בית עם חצר גדולה שהעניק לנו המון רגעים של אושר. עד היום, למרות שהוריי הלכו לעולמם, הבית שייך למשפחתנו. כרגע גרה שם אחיינית שלי.

זיכרונות ילדות

את כל ילדותי העברתי בשכונת עמידר, ילדות מקסימה מלאת זיכרונות חמים: אהבתי לשחק תופסת, חמש אבנים, גומי, מצא את המטמון. בכל יום היינו נפגשים כל ילדי השכונה ומשחקים ביחד בחוץ (לא היו מסכים כמו היום).

אני זוכרת, שהייתה משפחה שמדי פעם רצתה שקט, כשהיינו מרעישים במיוחד, אז הם היו מכניסים את כל הילדים אליהם הביתה ומקרינים לנו סרט בטלוויזיה. באותה תקופה, רק למשפחות ספורות בשכונה היתה טלוויזיה בבית, אז זו היתה אטרקציה של ממש.

צירוף מקרים / גורל? – התברר שאחת מהחברות בשכונה שבה גדלתי, הייתה לא אחרת מאשר סבתא שלך – סבתא שרה. אימא של אבא שלך. שרה גרה בשכונת עמידר. לא נפגשנו המון שנים עד שההורים שלך (נועה וכפיר) התחילו לצאת. זה היה ממש צירוף מקרים משעשע.

לימודים ועבודה

למדתי בבית ספר יסודי אוסישקין ובתיכון למדתי בבית הספר סיני. למדתי תפירה. לא שירתי בצבא כיון שהגעתי מבית דתי. לא למדתי באוניברסיטה. יצאתי לעבוד בגיל מוקדם כדי לעזור בפרנסת הבית. בגיל 20 כבר התחלתי לעבוד בסברינה כתופרת. הייתי תופרת ומדריכה את הבנות שעבדו שם איך לתפור טוב. תפרנו שם גרביים ותחתונים, אני הייתי במחלקת ה-overall. לאחר מכן, עבדתי כסייעת בגן ילדים במשך שנים רבות ועד שיצאתי לפנסיה. אהבתי מאד את העבודה עם הילדים.

בילויים בשעות הפנאי

בשעות הפנאי שלי הייתי יוצאת עם חברות לעיר, מדי פעם היינו גם הולכות לסרטים טורקיים. אני מאוד אהבתי את העיר, תמיד היינו הולכות לשם לקנות מילקשייק, גלידה, פלאפל ומאוד נהנינו ביחד. יש לי קשר חזק עם אחת החברות מהשכונה ומאז ועד היום אנחנו נפגשות, יוצאות לעיר, לחוגים, לטיולים, ועושות הכל אחת עם השנייה.  פחות אהבנו ללכת למועדונים. אהבנו לשמוע זמרים מעולים כמו החיפושיות, אלביס, אלטון ג'ון עופרה חזה ועוד.

אהבה ומשפחה

ההכרות עם בעלי – יצחק סלים: יצחק היה חבר טוב של יגאל אחי. כולם הכירו את כולם. היינו יוצאים כולם ביחד לסרטים ולעיר, הם היו באים אלינו הביתה והפוך. במלחמת יום הכיפורים כולנו היינו בבית הכנסת. בבוקר קראו לאחי יגאל בבוקר לצבא. ובשעות אחר הצהריים (בערך בחמש), התקשרו ליצחק מהצבא. הוא לא חזר הביתה בערך חודשיים. כשהוא חזר הוא ביקש מדודה שלי לקרוא לי – כי הוא התבייש להיכנס – והציע לי לצאת.  מאז התחלנו לצאת. אחרי שנה בערך החלטנו להתחתן. אני לא זוכרת איך הוא הציע לי להתחתן. אבל את יום האירוסים אני זוכרת. הייתה חגיגה גדולה אצל דודה שלי, הוא הביא לי טבעת וזר פרחים גדול. לבשתי שתי שמלות, אחת ירוקה – שסימלה אצלנו את החינה. אחר כך החלפתי לשמלה אדומה שמאוד אהבתי. בחתונה לבשתי שמלת כלה לבנה ויפה. התחתנו בשנת 1974. והיו לנו חיים מאושרים וטובים, יצחק עבד שנים בתחום היהלומים.

על אהבה וזוגיות

גם כבעל וגם כאבא יצחק היה טוב ומפנק – קונה מתנות, ואם שכח היה חוזר לעיר וקונה משהו לילדים וגם לי. היה עוזר לי עם מטלות הבית (כלים, שטיפה, כביסות), ועם הבישולים. אפילו מכין אוכל לי ולחברות שלי בעבודה. יצחק היה בעל אוהב ומסור ואבא מהמם לילדים שלנו. הוא נפטר ממחלה בגיל צעיר יחסית.

אחרי שהוא חלה הוא התנדב במשך שש שנים בבית חולים לניאדו. גם שם כולם מאד אהבו אותו והעריכו את תרומתו. לאחר שהוא נפטר – חלמתי שהוא אומר לי ללכת להתנדב במקומו. ומאז 11 שנים אני מתנדבת במקומו בבית החולים.

אני מאמינה שאם הוא היה זוכה לראות אתכם, הנכדים שלו, הוא היה סבא מאד אוהב ומפנק. ובטוחה שהוא היה גאה בכם. בעדן, יש טקס שנקרא  הלבשת החתן – "תילביס". עורכים אותו בבר מצווה ובחתונות. יצחק מאד אהב את המנהג ובחתונה של שלומי בננו הוא ערך לו את הטקס המיוחד והיפה הזה. מאמינה שאם הוא היה בחיים, גם לכם בבר מצווה היינו עושים את הטקס.

המשפחה שלנו

נולדו לנו שלושה ילדים – שלומי, נועה ואלעד. גרתי בהתחלה אצל ההורים שלי עד שעברנו לדירה משלנו. הייתי אישה עצמאית. הכל עשיתי לבד ולא הייתי זקוקה לעזרה. גידלנו את הילדים שלנו עם הרבה אהבה. הם היו שובבים, שיחקו כדורגל ובילו בחוץ. הם היו מגיעים מבית הספר בכל יום – הייתי באותה תקופה בבית. היה תמיד אוכל חם וטרי בצהרים. אחר כך הכינו שיעורים. ובהמשך היום משחקים, רואים טלוויזיה, ויוצאים לטייל.  אהבתי להיות עם סדר יום.

כיום שלומי הוא מהנדס בתעשייה אווירית, נועה עורכת דין ועובדת בביטוח לאומי ולאלעד יש מסעדה איטלקית מצליחה. כולם גרים לידי. יצחק הספיק לראות רק את החתונה של שלומי והוא היה מאושר מאוד.

שבתות וחגים

אנחנו מגיעים ממשפחה מסורתית/דתית, והשבתות והחגים שלנו הם עבורנו בעלי משמעות רבה. כל בוקר שבת, יצחק היה הולך לבית הכנסת ליד בית ההורים. אימא שלו ואימא שלי היו שכנות. אני הייתי מצטרפת בסביבות 10 בבוקר, מגיעה לאימא שלי ולאימא שלו ונפגשת עם כל המשפחה המורחבת.

בחגים, כמו כולם, היינו מבלים חג אחד אצל המשפחה שלו וחג שני אצל המשפחה שלי. אך כיוון שהן היו שכנות, היינו נפגשים כולם בכל חג. אימא שלי וחמותי היו בשלניות מעולות וכשהיו צעירות הן היו מכינות את כל האוכל לבד. לא היינו צריכים לעשות שום דבר, רק אחרי האוכל היינו עוזרים לפנות. שולחן חג היה מונה בין 40 ל-60 אנשים. כשאמי התבגרה והתחילה להרגיש לא טוב אנחנו (אני והאחיות שלי) היינו מבשלות.

למען האמת, בגלל שאני אוהבת את המטבח, למדתי לבשל מאימא שלי – אני הייתי מבשלת כמעט הכל, סלטים, מחשחש, לביבות, קציצות ועוד המון מאכלים. (מחשחש = פשטידה טעימה מאד, מאכל מסורתי בשולחן החג שלנו). המחשחש – אפשר לקרוא לו הסמל שלנו, הילדים לא יוותרו לעולם על המחשחש וזו הסיבה שאני תמיד מכינה סיר גדול של מחשחש. אותו הדבר קרה גם אצל חמותי אז הילדים שלה היו מבשלים ואנחנו היינו מביאים אוכל נוסף. התקופה הזאת הייתה תקופה נהדרת.

מזכרות מן העבר

אחות של סבא שלי מאוד אהבה אותי ולפני שהתחתנתי היא נתנה לי שלושה צמידים שלה מעדן. אימא שלי הביאה לי מטבע של עדן לשרשרת וחמתי הביאה לי שרשרת ואז עשינו ממנה שרשרת של מטבע מעדן, זהו חלק מהזיכרונות שלי של עדן.

אני ואתה

יש לי שבעה נכדים. אתה הנכד השני שלי. כשאתה נולדת, הייתי עם אימא שלך בבית חולים. היא ילדה אותך בניתוח קיסרי והייתה צריכה עזרה, במיוחד בתחילת הדרך. כל יום אחרי העבודה הייתי מגיעה לאימא שלך ועוזרת לה. מקלחת  ומאכילה אותך, שרה לך ומקריאה לך סיפורים. היית תינוק מהמם ונשארת מהמם – חכם ורגיש.

יצאתי לפנסיה כשעלית לכיתה א' ומאז ועד היום אתה מגיע אליי מספר פעמים בשבוע, בסיום יום לימודים. אני ממשיכה את המסורת ומכינה לך ארוחת צהריים חמה וטעימה כפי שאתה אוהב. אני מרגישה שיש לנו קשר קרוב ואני אוהבת אותך ומאחלת לך הצלחה בכל, בריאות, אושר ואריכות ימים.

לסיכום

כיום, אני אוהבת את החיים: אני אוהבת לבשל, אהבתי לתפור, לצאת לטייל ולמסעדות, נהנית מחוג ספורט ומהליכות. מבחינתי, האנשים החשובים שלי היו ונשארו בני המשפחה שלי –  הילדים שלי, האחים שלי כמו מונטי, שהיה שופט כדורגל וכתב ספורט, יגאל שהוא נגר מעולה, רוזי שגרה בצפון בקיבוץ להבות הבשן ואנחנו אוהבים לבקר אצלה, והנכדים שלי. בזכותכם העולם שלי מלא אושר ושלם.

הזוית האישית

סבתא לבנה: היה לי כיף לשבת ולהיזכר עם הנכד בעברי.

ליעד הנכד המתעד: גיליתי פרטים נוספים על משפחתנו, נהניתי מאוד.