מאגר סיפורי מורשת

כאן ביתי פה אני נולדתי…

סיפור קיצור תולדות חיי בצעירותי נכתב באהבה ונערך בעזרתה הגדולה של נכדתי האהובה שירה גור, תלמידת כיתה ה'1 בבית ספר נווה נאמן בהוד השרון.

שמי נאוה גור לבית משפחת פת. נולדתי בשנת 1946 לפני קום המדינה בישראל בעיר חיפה. שמי ניתן לי מכיוון שההורים שלי שמרו מסורת ואבי בחר לי את השם שמופיע בספר השירים "נאווה בת ירושלים".

לאמי קראו מרים, לבית משפחת אייזינגר. היא נולדה בגרמניה והשם שלה בגרמנית היה מרגוט. לאבי קראו שלמה פת. הוא נולד בפולין והיו לו תשעה אחים ואחיות חלקם אפילו עדיין חיים וחגגו 101 שנים.

היינו שלושה ילדים במשפחה. אחי הבכור ישראל (שנפטר לפני כמה שנים), אחריו נולדתי אני ואחרי נולדה אחותי שושנה, היא הצעירה.

אבא שלי עבר בכרם וגם היה נהג מונית, היתה לו מונית משלו. שזה נחשב בזמנו למאד נדיר שיש רכב. אימא שלי היתה עקרת בית ועזרה בבציר הענבים ובטיפול בחיות הבית.

בחיפה גדלתי עד לגיל שש שאז עברנו למושבה גבעת עדה. שנמצאת ליד בנימינה והעיר הקרובה אז היתה חדרה. הבית שלנו היה בית פרטי, מוקף עצי פרי, עם חצר ענקית שבה שיחקנו. בחוץ בכניסה היה ספסל ושולחן שאבא שלי בנה מחלוקי נחל. וכל הדרך לכניסת הבית היה מלאה בפרחים שאבא ואימא שלי שתלו. היתה לנו כניסה לבית מאד מלבבת וצבעונית. הבית היה בנוי על עמודים שמתחתיו היה לנו "בית אימון" לאפרוחים. בבית היו לנו שלושה חדרים והול – חדר כניסה, ומטבח קטן מאד. בחדר שינה אחד ישנו ההורים שלי, בחדר השינה השני ישנו אחותי ואני – הבנות ואחי ישן בסלון. הבית שגרנו בו היה יחסית חדש.

 מהאלבום המשפחתי

היו לנו שני כלבים גדולים שהסתובבו חופשי ושמרו על הבית. וגם חתולי רחוב ג'ינג'ים. היה לנו גם משק חי של שתי פרות חולבות, תרנגולות וסוסה שקראו לה שחורה. בנוסף למשק החי הייתה לנו גם מקשת אבטיחים וכרם גפנים. את התוצרת של כרם הגפנים, הענבים מכרנו לשוק וליקב. את האבטיחים אבא שלי מכר לסוחר שקנה עבור השוק.

 מהאלבום המשפחתי

אימא שלי בישלה לנו אוכל פולני ו"ייקי" (ממצוא גרמני). כמו פירה עם נקניקיות, קיטניות, אורז, מרקים, והרבה ירקות מבושלים. כי זה היה האוכל הכי זול וגם גידלנו ירקות בגינה. בשבת תמיד אכלנו חמין ובתוכו ביצים קשות. אהבתי מאד ממתקים, הכי אהבתי מרמלדה שהיא דומה בטעם לסוכריות גומי. אהבתי גם קרטיבים, עוגיות וחלות. המאכל השנוא עלי היה כוסמת (עד היום אני לא אוהבת אותו), לא אהבתי את הריח ובגלל שזה היה זול אכלנו את זה הרבה. גם לא אהבתי קישואים או כמו שקראנו לזה "קוסא" . בגלל שזה היה זמין וזול אימא שלי אפילו הכינה מזה עוגה עם קצת גזר ושמה קינמון ואמרה שזו עוגת גזר. המאכל שהכי אהבתי היה סלט של כרוב וגזר, וכבד עוף עם פירה ובצל. את הקניות אנחנו עשינו במושבה בצרכניה הגדולה או במכולת שהיתה קרובה יותר. אבא שלי היה מביא לנו דברים טובים ושווים כשהיה חוזר מהסיבוב של מכירת הפירות בעיר הגדולה.

 מהאלבום המשפחתי

זיכרונות הילדות

למדתי בבית ספר יסודי בגבעת עדה. החברים שלי היו ילדי הכיתה וגם אח"כ חברים מתנועת הנוער שהייתי בה- הנוער העובד והלומד. לחברים שלי קראו רותי, מיכל, חיה, שרה יעקב, אודי יורם ומיקי. החברות הטובות שלי היו רותי אקריש ושרה קליין שגרו קרוב אלי. מקצועות הלימוד בבית הספר היו ספרות, תנ"ך, חשבון, התעמלות, אומנות, תורה שבעל פה, סריגה. המקצוע שהכי אהבתי היה ספרות והתעמלות.

בשעות הפנאי שלי הקשבתי לתוכניות ברדיו, עזרתי בעבודות הבית, שיחקתי עם החיות, שמרתי על אחותי הקטנה, ונפגשתי עם חברות מהמושבה. בקייץ היינו נוסעים לים בהסעות מאורגנות במשאיות מהמושבה, זו הייתה חוויה מהנה ומגבשת. חיכינו לזה כל שנה. אבל הכי אהבתי זה לרקוד בלט. בגבעת עדה לא היה חוג בלט אז רשמו אותי לחוג בחדרה ואבא שלי היה מסיע אותי לשם. כשגדלתי הייתי נוסעת באוטובוס. רקדתי בלט עד גיל 18, בלהקות ואפילו בלהקת בת-דור. הייתי ממש "פרימה בלרינה" – רקדנית מקצוענית. חוץ מבלט רקדתי גם בלהקות של ריקודי עם, בקיצור, אני אהבתי לרקוד ועד היום אני רוקדת פעמיים בשבוע בחוג ברעננה לריקודי עם.

מבית הספר היינו יוצאים לטיולים שנתיים זו היתה חוויה לחכות למשאיות הארכות עם שני הספסלים שיקחו אותנו לטיול. בזמן ההפסקות בבית הספר, היינו משחקים ב- 5 אבנים, קלאס, גומי, מחניים, תופסת, קפיצה בחבל, וגם משחקי חשיבה כמו דמקה, דומינו, שחמט ודוקים. הייתי מאד מקובלת בחברה, למרות שחוג הבלט תפס לי לפחות שלושה ימים בשבוע עדיין נפגשתי עם החברים אחר הצהריים.

שנות העשרים שלי

התחתנתי בגיל 20, כך שהזיכרונות שלי הם קצת לפני שנות העשרים שלי שאז כבר הייתי נשואה. לפני שהתחתנתי היה לי חבר, מאד אהבתי אותו, אבל היינו צעירים ואיתו לא רציתי להתחתן. היינו יוצאים למסיבות ריקודים סלונים, היינו מטיילים ביחד על חוף הים, ויוצאים לאכול גלידה לפעמים בחדרה. היינו קבוצה של חברים שיצאנו ביחד, היינו עושים גם קומזיצים בחוף וזז כרון כייפי. אהבתי לשיר שירי ארץ ישראל וגם שירים באנגלית של אלביס פרסלי.

עם החברות הייתי נפגשת באחד מהבתים שלנו וסתם היינו מקשקשות וצוחקות. לא היו אז טלפונים והינו קוראות אחת לשניה מהחצר או מהמרפסת. בדרך כלל המסיבות והמפגשים שלנו היו בסופי השבוע.

 בצעירותי

אהבה ומשפחה

התגייסתי לצבא בשנת 1964 לחייל הצנחנים ועשיתי קורס למקפלות מצנחים. שם בצבא הכרתי בנות מקסימות שאחת מהן דיתה היא חברה שלי טובה עד היום. בית הספר לצניחה נמצא בבסיס תל נוף, אז יצאנו הביתה רק פעם בכמה שבועות. בבסיס הכרתי את אברהם (סבא שלך) ז"ל. שלא הספקת להכיר כי הוא נפטר לפני שנולדת.

 בשירות הצבאי

בעלי אברהם/ פצ'ה כפי שקרא לו בצבא היה מדריך צניחה ותיק, וקצין בביה"ס לצניחה. כולם הכירו אותו והתיחסו אליו בכבוד, גם אני ראיתי אותו אבל לא ניגשתי אליו גם בגלל שהייתי נבוכה וגם היה ביננו פער גילאים של 13 שנה. ואז יום אחד אמרו לו קצינים שהיו איתו שכדאי לו לגשת לראות מי מקפלת לו את המצנח. הוא אמר שלא איכפת לו העיקר שהמצנח יפתח … בסוף הוא בה לראות אותי וככה התאהבנו.

עד שהחלטנו להתחתן היינו יוצאים לבלות בים, לאכול גלידה, לטייל בארץ. אני הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, איך זכיתי לצאת איתו. סבא שלך היה בחור מאד מאד מחוזר בבסיס. אחרי כמה חודשים שיצאנו פצ'ה אמר לי: "נאוה, תגידי להורים שלך שאני מגיע לבקר" אני מאד התביישתי כי זו הפעם הראשונה שהבאתי חבר הביתה.

המפגש הראשון היה ממש טוב, הורים שלי ישר אהבו אותו ומאד התרשמו ממנו, כי הוא היה מאד מנומס וכיבד אותם. הם גם התרשמו מהדרגות שלו, ומהתפקיד שלו בצבא וגם היה לו רכב צבאי עם נהג אז בכלל הם חשבו שהוא כמעט הרמטכ"ל. אחרי המפגש הזה החלטנו מהר שאנחנו מתחתנים, כי בעבר הבנות לא יכלו לגור עם החברים שלהם בדירה לפני שהם התחתנו.

התחתנו בשנת 1966 בחתונה מאד שמחה ומרגשת, חיתן אותנו הרב של הצנחנים, היו הרבה חברים מהצבא. פצ'ה בעלי המשיך בצבא הקבע עד לאחר מלחמת יום כיפור ועלה בסולם הדרגות עד לדרגת סגן אלוף. אחרי החתונה גרנו אצל ההורים שלו בהרצליה עד שקנינו דירה בעיר לוד, כי היא היתה קרובה לבסיס הצבאי והיה שם שיכון של אנשי צבא קבע.

 ביום הנישואים

בשנת 1967 נולדה איילת – אימא שלך ובשנת 1969 נולד אורן – דוד שלך. סבא שלך היה בצבא וכמעט לא היה בבית, כך שגידלתי אותם ממש לבד, עם עזרה של השכנים והשכנות, כי לכולם היו בעלים בצבא, אז היינו עוזרות אחת לשנייה. את ההורים שלי ושל סבא הינו פוגשים מידי פעם כי הם לא גרו קרוב וכשנסענו לבקר אותם, היינו נשארים לישון שם. איילת ואורן הם הנכדים הראשונים שנולדו לשני הצדדים.

בסופי השבוע כשסבא היה בבית היינו נוסעים עם חברים לעשות פיקניק ביער בן שמן, והיינו מטיילים כל פעם במקום אחר. בקייץ היינו נוסעים לכנרת לשבוע והיינו ישנים באוהלים, פעם נסענו לטיול באילת ובסיני, טיול ארוך של שבועיים.

אחרי ארבע שנים עברנו לרעננה ומאז אני גרה בה. ברעננה אורן ואיילת למדו בבית הספר היסודי והתיכון. התחלתי לעבוד כסייעת בבית ספר לחינוך מיוחד ממש ליד הבית, עבדתי בו עד שיצאתי לפנסיה. לבנתיים אורן התחתן עם ליבי ונולדו לי הנכדים האהובים גיא ויהלי, ולאחר מכן איילת (אימא שלך) ילדה אותך! את הנכדה הקטנה והאהובה שלי. כמו שאני תמיד אומרת יש לי יהלומים בבית (כל ילד ונכד הוא יהלום).

אני ממשיכה באהבתי לספורט וממלאת את הימים שלי בפעילויות ספורט רבות, פילאטיס, הליכה, חדר כושר ובריכה. גם את אהבתי השניה לא זנחתי ואז הולכת פעמיים בשבוע לרקוד ריקודי עם. אבל הכי אני אוהבת לטוס עם כל המשפחה לחופשות בחו"ל ונהנית מזה מאד.

תקומה והתיישבות

אני נולדתי בארץ להורים שעלו מגרמניה ופולין. בבית דיברנו עברית, ואימא שלי דיברה עם אבא שלי יידיש ואיתנו בגרמנית, ככה שאני מדברת גרמנית ומבינה יידיש. סבא עלה מהונגריה וההורים שלו דיברו רק הונגרית ולא ידעו מילה בעברית, אז בגלל זה אני מבינה גם הונגרית. השכנים שלנו היו מכל מיני מדינות, תימנים, עירקים, גרמנים, פרסים וככה שמענו גם שפות אחרות. במושבה שלנו גבעת עדה היו הרבה מפחות של עולים חדשים.

בהכרזת המדינה הייתי תינוקת וגרנו אז בחיפה, אז אני לא זוכרת כלום, אבל ההורים שלי אמרו שהיתה שמחה גדולה, שיצאו לרקוד ברחובות.

גלגולו של חפץ

החפצים שבמשפחתינו הם פמוטים, קופסת אתרוג, כוס יין לקידוש וזה הכל עשויי כסף. חפצים אלו הם זיכרונות של המשפחה שלי שהגיעו מגרמניה, החפצים יקרים בסכום הכסף שלהם בגלל שהם נדירים וקשה למצוא אותם אך גם יקרים למשפחה שלנו. הם באו במזוודה של ההורים שלי במזוודה עם החפצים שיכולנו לעלות אל האונייה בדרך לארץ. אני חושבת שכל הפריטים הרבה יותר מבוגרים ממני, הם לפחות בני 100 שנים.

זוהי הסיבה שאנחנו כל כך שומרים עליהם במשפחה, כל כך הרבה זמן ואני רוצה לציין שחלק מחפצים אלו אצלנו במשפחה כבר כמה דורות.

 מהאלבום המשפחתי

הזוית האישית

סבתא נאוה: נהניתי מאד מהמפגש עם הדור הצעיר, מהזכות לספר ולשתף קצת על הילדות שלי. ולראות שלפחות חלק מהדברים לא השתנו בין הדורות למשל המשחקים. משחקי הילדות שלנו עדיין מככבים אצל הנכדים שלנו. אני רוצה לאחל לשירה נכדתי האהובה שתמשיך לצמוח, לגדול להיות אדם שאוהב ועוזר לאנשים והחשוב מכל שולחת בריאות טובה לדור השלישי והצעיר.

הנכדה שירה: רוצה לספר שנהניתי מהפרויקט, אפילו שלפעמים היה ארוך מידי. למדתי שיש הרבה דברים שנשארו איתי גם היום כמו משחקי החצר וכמו האוכל שסבתא מכינה לי ואני מאד אוהבת. אני רוצה לאחל לסבתא שתהיה בריאה, שתמשיך להיות ספורטאית ומלאת מרץ.