מאגר סיפורי מורשת

אני קובי לידור, נולדתי בשנת 1951 בשכונת בת גלים בעיר חיפה להורים ניצולי השואה שעלו ארצה בשנים 1945-1946. באותו הזמן גרו הוריי יחד עם הסבתא היחידה שהייתה לי והדוד שלי (מצידה של אמי) באותה הדירה.

בגיל 5 עברו הוריי יחד עם אחותי שרק נולדה ואיתי למושבה הגרמנית בחיפה. שם סיימתי שמונה שנים של בית הספר היסודי, ועברתי ללמוד בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי. בשנת 1969 התגייסתי לקורס טיס, שם הייתי כשנה. לאחר שהודחתי מקורס טיס שירתי כפקח טיסה עד לשחרורי מהשירות בצה"ל.

במהלך שנת השירות השלישית פגשתי את טלי, שכעבור כשנתיים הפכה להיות אשתי. במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שירתי במילואים בשדה התעופה פאיד במצרים. שוחררתי כעבור כחודשיים בגלל שהתקבלתי לבית הספר לרפואה בטכניון בחיפה. לאחר סיום הלימודים עברתי עם אשתי טלי ובני הבכור גיא להרצליה. סיימתי סטאז' בבית החולים בילינסון והתמחות בכירורגיה אורתופדית בבית חולים מאיר. במהלך שנות ההתמחות סיימתי תואר דוקטור נוסף (PhD) במכון ויצמן למדע, ונולד בני הצעיר יובל. בשנים 1993-1995 שהינו בארה"ב להתמחות עמיתים ב-Duke University Medical Center.

הנסיעה לארה"ב תוכננה לשנה, כדי להעמיק את ההכשרה בהתמחות הרפואית שלי בכירורגיה אורתופדית בכלל ובכירורגיה של כף רגל וקרסול בפרט. זה היה בחודש אוגוסט בשנת 1993. ארזנו את המזוודות, הילדים ואני התרגשנו מאוד, למרות שטלי אשתי קצת חששה מההתאקלמות של המשפחה. טסנו מישראל לניו יורק ומשם בטיסת המשך לצפון קרוליינה. משדה התעופה לקחנו מונית לבית הפרטי ששכרו עבורנו מבעוד מועד.

בשלושת השבועות הראשונים הטמפרטורה הייתה גבוהה מאוד והתחושה הייתה כמו בכבשן. בתנאים אלו היינו צריכים להגיע למרכז העיר מבלי שיהיה לנו רכב שכור עדיין כדי להתחבר לחשמל, מים, גז, טלפון וכו'. למרות שלכולם היה מאוד קשה, ההקלה הייתה עם הירידה המסיבית בטמפרטורה וגמר ההתארגנויות. כולנו התלהבנו מהבית ומהמעבר מדירה לבית פרטי המוקף בדשא ונמצא ביער. הרחוב היה בחלקו ללא מוצא ובקצהו סל למשחקים, שם נאספו הילדים לשחק בכדורסל (למרות שבחלק מהבתים היה סל בחצר). באותו המקום תושבי הרחוב היו נפגשים פעמיים בשנה לפיקניק.

למרות שאני דובר את השפה האנגלית והלימודים במכון ויצמן היו באנגלית ועבודת הדוקטורט שם נכתבה באנגלית, הפיכת השיגרה מעברית לאנגלית, כמו השיחות עם אנשי הצוות הרפואי והחולים וכתיבת הדוחות הרפואים, היו כרוכים במאמץ שהביא לפעמים לכאבי ראש. לכן אפשר להבין את העולים החדשים המגיעים לישראל לשפה שונה ולתרבות שונה. קשיים אלו חלפו לאחר כחודש-חודשיים.

גיא (בני הבכור) החל את לימודיו בתיכון, ויובל התקבל לשנה האחרונה בבית הספר יסודי (מתוך חמש שנים). גיא ויובל לא הכירו את הילדים בכיתות ולמרות שלמדו אנגלית הם פחדו לדבר. טלי בהתחלה הייתה נרגשת, מפוחדת ועצבנית. עם חלוף הזמן הכירה אנשים, למדה את הסביבה, הסתדרה והתאקלמה.

משפחתו של Nunley (שקבל אותי להכשרה ב-Duke) עזרה לנו מאוד בהתאקלמות. ההתאקלמות והעמקת הידע המקצועי שלי הובילו לכך שבקשתי להמשך ההכשרה לשנה נוספת התקבלה. בשנה השנייה הדירה בארץ הושכרה.

טלי הייתה מאוד מרוצה מכך שנשארו לשנה נוספת, ואף הייתה מוכנה להישאר יותר. גיא היה מרוצה, בין היתר מכך שהפך להיות הצלם של עיתון בית הספר. יובל עבר לשנה ראשונה של החטיבה – בבית ספר חדש והיו לו מורות שהכיר משכונת המגורים.

בחורף העצים היו בשלכת, ובקיץ התמלאו בעלים. באחד מהטיולים של טלי עם אחותה שהגיעה לטייל הם הלכו לאיבוד. נסיונות חוזרים לקבל עזרה מאנשים לא צלחו עד שלבסוף זוג אנשים נאותו לאפשר להם להתקשר אלי (באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים) כדי שאחלץ אותם.

חיי הקהילה ברחוב הקטן והשקט שבו גרנו היו מפותחים כמו הפיקניקים המשותפים. השכנים שמו לב לתנועה של מכוניות ואנשים שהגיעו לאחד הבתים בזריקה של פחיות משקה מחלונות הבית. באסיפה של הדיירים בנוכחות קצין משטרה נדרשו הדיירים לדווח על מה שקורה ברחוב. באחד הימים כשטלי התעוררה בבוקר, הרחוב היה מלא ניידות משטרה ושוטרים עם אפודים ונשקים שלופים עצרו אנשים ששהו באותו הבית. מסתבר שחבורה של פושעים מניו יורק השתלטו על ביתו של איש בודד, פגוע ראש ממלחמת וייטנאם שהתגורר שם לבדו וסחרו בסמים ונשק.

עבודתי המקצועית הייתה פוריה, כולל בחדר ניתוח, ובכתיכת מאמרים שהתפרסמו בכנסים (אליהם טסתי ברחבי ארצות הברית) ובעיתונים מובילים בעולם הרפואה. בסיום שנתיים אלו, שהייתה להם השפעה רבה על חיי המקצועים וחיי משפחתי בכלל, חזרנו ארצה לדירתינו בהרצליה ולחיינו הישנים.

הזוית האישית

ארז הנכד המתעד: מאוד נהניתי מזמן האכות עם סבי והלמידה על משפחתי עוד יותר.

סבא קובי: החוויה הייתה מרגשת ומאוד נהניתי לחלוק את הסיפור הזה עם נכדי.