מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי גת – דוברוב, נולדתי בשנת 1949 בתל אביב. אני בת הזקונים לאחר שלוש בנות. היו אלו ימי תל אביב הקטנה, אבא שלי החלוץ היה כבר נשוי לבלהה ולהם ילדה קטנה וחמודה: דליה. באירופה השתוללה מלחמת העולם השנייה והאיטלקים היו בעלי הברית של הגרמנים. הם שלחו מטוסים להפציץ את תל אביב ובלהה נהרגה באחת ההפצצות בשנת 1940. דליה היתה בת חמש ואבא שלי ביקש מאחיו בקיבוץ בית אלפא לשמור עליה עד שיוכל לקחת אותה שוב אליו.

אימא שלי גידלה לבד את בתה שרה כי אביה של שרה לא היה בשל לחיי משפחה ואבהות. הן היו מאוד עניות ואמי התקשתה לפרנס את שתיהן. בתל אביב הקטנה כולם הכירו אחד את השני וככה שניהם התחברו ויצרו משפחה אחת. דליה בת השבע חזרה מהקיבוץ ולאחר חמש שנים נולדה אחותי נעמה ואני בת הזקונים נולדתי לאחר עשר שנים נוספות. הוריי שמרו את כל הסיפור הזה בסוד, כי בזמנו היה פחות נהוג לדבר על מצבים כאלה. גם אחותי נעמה וגם אני גילינו במקרה את הסיפור.

סבתא והאחיות שלה

חיי פריז והאהבה

כשהייתי בת 20, גרתי שנה בפריז ולמדתי צרפתית, אחותי דליה התגוררה שם עם משפחתה ובעלה המלחין נחום היימן. בביתם התארחו אמנים רבים ושם פגשתי את מייקל, הוא תרגם את המילים מצרפתית לאנגלית של המנגינות שנחצ'ה הלחין. פגשתי את מייקל בלילה לפני חזרתי לארץ, במשך אותו לילה דיברנו המון והתאהבנו מאוד מאוד. כשחזרתי לארץ כתבנו אחד לשני הרבה מכתבי אהבה ואני החלטתי לעבוד ולחסוך כסף כדי לחזור ולחיות איתו בלונדון. כל השנה הזאת שהתכתבנו עבדתי בכל מיני עבודות בשביל לקנות כרטיס לסיפון האוניה שתביא אותי לאיטליה ומשם תכננתי להגיע ללונדון.

העצמאות שלי

בינתיים מצאתי חדר על גג של בית בתל אביב. מהגג מצד אחד ראו את הים ומהצד השני את כל העיר. הייתי מאושרת מאוד בחדר הזה ועד היום אני מתגעגעת אליו. תמיד אהבתי לאסוף כל מיני דברים ישנים ואז החלטתי למצוא מקום ולפתוח חנות לכל הדברים הישנים שאספתי. שיפצתי מרתף ישן שקראתי לו "מרתף הגרוטאות". לכל המסעות של המציאות ליוותה אותי הכלבה האהובה שלי מריאנה שגם אותה מצאתי ברחוב. בעצם כל כך אהבתי את הדברים שהשגתי כשבאו הקונים לחנות העדפתי לפטפט איתם יותר מאשר למכור ועד היום חלק מהדברים נמצאים אצלי בבית.

כל מיני דברים שהיו לי בחנות

בדרך לפריז עוצרים ב….

כך עברה שנה והגיע הזמן לנסוע למייקל אהובי. כל המשפחה ליוותה אותי לנמל חיפה והפלגתי לטריאסט באיטליה. על האונייה פגשתי בחור ישראלי נחמד החלטנו להמשיך את המסע ביחד עד לונדון. בגלל שלשנינו היה מעט כסף נסענו בעיקר בטרמפים. הגענו לונציה, כל הבתים שם נראו כמו ארמונות אבל ראינו את הבתים האלה רק מבחוץ. בגלל שהייתי מאוד סקרנית ורציתי לדעת איך נראים הבתים האלה נראים מבפנים, אמרתי לויקטור: "ויקטור, מה אתה אומר שנדפוק באיזה בית, רק נציץ פנימה ונברח?". בהתחלה הוא לא הסכים אבל בסוף שכנעתי אותו. אז דפקנו באחד הבתים ופתח לנו משרת שאמר: "ברוכים הבאים, הנסיכה מחכה לכם, בואו תיכנסו", נכנסנו לתוך הבית. ויקטור כבר רצה ללכת אבל אני אמרתי שחייבים להישאר רק עוד כמה דקות. המשרת אמר שהוא יראה לנו את החדרים שלנו אבל שאלתי אותו אם הוא יכול להראות לנו את כל הבית לפני זה, הבית היה ענק. אחרי כל הסיור המשרת  הראה לנו את החדרים שלנו. החדרים היו ענקיים ויפים מאוד. המשרת אמר שעוד כמה דקות הנסיכה תגיע ואז ויקטור אמר לי שחייבים כבר לומר לו את האמת, אז אמרנו לו שאנחנו נורא נורא מצטערים אבל אנחנו לא האורחים של הנסיכה אלא רק תיירים. המשרת נורא נורא כעס ופלט איזה קללה באיטלקית ואנחנו ברחנו משם.

לאחר מסע ארוך ברחבי אירופה הגעתי בשעת לילה מאוחרת ללונדון. דליה ונחצ'ה עברו לגור בלונדון והם יחד עם מייקל חיכו לי במטבח ביתם. הפגישה הייתה מרגשת ועם הרבה מבוכה כי מייקל היה קצת מרוחק. למחרת בבוקר חיכיתי שהוא יזמין אותי אליו אך ההזמנה לא הגיעה. לאחר כמה ימים הוזמנתי לבסוף לביתו ושם פגשתי את בן הזוג שלו. התבהר שמייקל בעצם העדיף בנים. אבל אני לא ויתרתי, הייתי בטוחה שבסוף הוא יבחר בי. החלטתי לשכור חדר קטן והשגתי עבודה כמוזגת בירה בפאב שאליו הגיעו כל אוהדי מגרש הכדורגל הסמוך. כל ערב חיכיתי שמייקל ייכנס לפאב ונהפוך לזוג. אחרי חצי שנה הבנתי שזה לא יקרה ושבורת לב חזרתי לארץ. בארץ חיכו לי חדרי האהוב על הגג ומריאנה כלבתי האהובה. מאז קרו לי עוד הרבה דברים בחיי, חלקם נפלאים, כמו שלושת הילדים הנהדרים שנולדו לי ושבעת הנכדים המקסימים שלי, וחלקם קצת עצובים כמו נישואיי הראשונים שהסתיימו. אבל גם הדברים העצובים הובילו לדברים נהדרים בחיי כמו המשפחה שלי היום. משפחתי כיום: דובי בעלי, שלושת ילדי: אמנון, שלומית ואיתמר, שתי כלותי ויויאן ומור ושבעת נכדיי – נועם, מאי, אלה, אלון, עתליה, אדם ואסי.

הזוית האישית

סבתא: מאוד שמחתי להיות הסבתא שהשתתפה בתהליך עם אלה. היה פשוט מקסים כי אלה מאוד יודעת להקשיב ולהתעניין ופשוט כיף לספר לה ולשתף אותה. היו לה הצעות נהדרות לניסוח ולארגון החומר. הרגשתי שאנחנו מכירות זו את זו בצורה הרבה יותר עמוקה. מבחינתי, זכיתי להזדמנות לשתף את אלה בפרק משמעותי של חיי ואני מאוד מודה על כל התהליך שעברנו.

אלה: היה לי מאוד כיף לעשות עם סבתא את התהליך. למדתי הרבה מאוד דברים שאף פעם לא ידעתי עליה.