מאגר סיפורי מורשת

אני מייקל (סבא של אלה), גדלתי באנגליה בבית חילוני לגמרי, עם אימא יהודיה שאיבדה כמעט כל זכר ליהדות שלה, ואבא לא יהודי שלא היו לו נטיות דתיות בכלל. היינו חמישה ילדים. ארבע בנות ואני!

לא היה לנו כמעט כל קשר לקהילה היהודית, מלבד כמה חברים יהודים ומפגשים נדירים עם בני דודים מהצד של אמי. אבא שלי היה רואה חשבון עצמאי עם משרד מצליח בלונדון, ונראה שמסלול חיי היה סלול מיום הולדתי. אני אהיה רואה חשבון ובסופו של דבר ארש את העסק של אבי, אבל חיי לקחו פניה לכיוון אחר.

בגיל 18 יצאתי למסע "מסביב לעולם" עם החבר הכי טוב שלי. הרשו לי לצאת מאנגליה רק עם 50 פאונד, ולכן התוכנית שלי הייתה לחיות בצורה חסכונית ולעבוד בכל פעם שאוכל כדי לשלם את המשך הטיול. התחלנו את המסע בבריסל, שם קנינו מכונית שברולט בת 10 שנים. שילמנו רק 50$ עבורה ובאותם ימים זה היה בערך 10 ליש"ט בלבד! האוטו היה גדול! אורכו של הרכב היה בערך 6 מטרים וחשבנו שהוא ישמש אותנו גם ל"מלון" וגם לתחבורה.

יצאנו מבלגיה לנסוע דרך אירופה בדרך למזרח- להודו, ומשם למזרח הרחוק. מסביב לעולם. לפחות זו היתה התוכנית. אחרי הרפתקאות רבות בדרך, הגענו לאתונה שביוון. כמובן שישנו במלון "השברולט שלנו". זה היה בינואר, באמצע החורף, בתקופה שבה אין תיירות והמלונות לא פעילים. אבל אנחנו מצאנו אחד פתוח והלכנו לשתות שם קפה. לא היו תיירים במלון, אבל הבעלים השאיר את המלון פתוח עבור החצי ה-5 של ארה"ב שהיה בעיר, ובעל המלון חשב שנשעשע את הימאים עם מוסיקה של "הביטלס" הבריטי. הסכמנו, אפילו שהרפרטואר שלנו היה רק שיר אחד – Blowing in the Wind. דפקנו על השולחנות, וזייפנו את השיר פעם אחרי פעם ובעל המלון מכר לאורחים בירה, יין, וויסקי!

החלטנו שהגיע הזמן למכור את "מלון השברולט" שלנו, ואיכשהו הצלחנו למצוא מישהו שהסכים לקנות את הרכב תמורת 100$. מכירה זו הכפילה את הכסף שהיה ברשותנו אחרי שהצלחנו לחצות חלק נכבד מאירופה.

זמנים מוזרים ומהנים אלו במלון נמשכו שבועיים עד שבוקר אחד בעל המלון בא ואמר לנו שהמשטרה בישרה לו שמכיוון שהרישיון שלו הוא עבור תיירות קיץ, הוא נאלץ לסגור את המלון מיד. כך מצאנו את עצמנו ברחוב בלי "השברולט" שלנו.

הלכנו לפלאקה. החלק העתיק של אתונה. באותו היום מצאנו חדר להישאר בו כמה ימים, עם אישה אנגליה ו-2 ילדיה. היעד הראשון שלנו היה הודו ושמענו ששלשה אנשים כמונו יכולים לחיות שם כמו מלכים למשך שנה, תמורת זהב בשווי 100$בלבד. אז החלטנו שנשקיע 100$ מהכסף שלנו, שהיה בסך הכל 150$, ונקנה זהב כדי שנוכל למכור אותו בהודו. הבעיה היתה שהמקום הכי טוב לקנות בו זהב היה איטליה, אז הגרלנו מי מאיתנו יעשה את המסע וירכוש את הזהב. אני הפסדתי! התפצלנו. לקחתי רכבת לאיטליה, והחברים שלי נסעו בטרמפים כל הדרך לאיסטנבול. הדבר האחרון שאמרנו אחד לשני היה "נתראה באיסטנבול". עיר עם מיליונים. בלי כתובת, בלי איש קשר, רק "נתראה באיסטנבול".

קניתי את הזהב במטבעות, ומיד לקחתי רכבת שחצתה את מה שהייתה אז יגוסלביה, ואז דרך בולגריה לטורקיה. בולגריה ויגוסלביה היו באותו הזמן חלק מהבלוק הסובייטי, ואני פחדתי שיהיו לי קשיים משום שאני מהמערב. בגלל שלשאת זהב היה בזמנו לא חוקי באותן מדינות, החבאתי את 9 מטבעות הזהב בנעליים שלי.

עברנו את יגוסלביה בלי בעיה, אבל כשהגענו לגבול של בולגריה הרכבת נעצרה ומשמר הגבול עלה על הרכבת כדי לבדוק דרכונים וויזות. לא היתה לי ויזה מכיוון שאמרו לי שאם אשים 5$ בדרכון, יסלחו לי על החוסר בויזה ואני אקבל אותה. המשטרה לקחו את הכסף, אבל אמרו לי שאני לא יכול להיכנס למדינה שלהם בלי ויזה ואני צריך לחזור. לא היה לי מספיק כסף לחזור לאתונה דרך איטליה, ורק אחרי התחננות מצידי, ועוד 10$, וגם הסכמה לספר את השיער הארוך שלי, הם הסכימו שאעבור את הגבול. הם עצרו את הרכבת במפתיע בכפר קטן ויחידה של ה"צבא האדום" הגיעה לרכבת ללוות אותי לספר, שהעניק לי תספורת קצוצה במיוחד. לאחר מכן החיילים ליוו אותי חזרה לתחנה, שם נאלצתי לחכות 24 שעות נוספות לרכבת הבאה. אבל סוף טוב הכל טוב – הגעתי לאיסטנבול! שאלתי תייר צעיר איפה אפשר למצוא צעירים בעיר והוא כיוון אותי למלון "האוהל" ומצאתי את החברים שלי תוך 3 שעות בלבד! .

התגנבה לאוזנינו שמועה על אנשי עסקים אירנים שהיו נוסעים לגרמניה ושם הם היו קונים 10-20 מכוניות יקרות כמו מרצדס ו-BMW, ממלאים אותן במוצרי חשמל יקרים, וחוצים איתן את אירופה בחזרה לטהרן. שם מכרו אותן ברווח נאה. הם השתמשו בתיירים כדי לנהוג ברכבים בתמורה לאוכל ולינה, וכמובן נסיעה לכיוון היעד – הודו. הצלחנו למצוא שיירת רכבים כזו ונהגנו במשמרות כדי שנוכל לכסות דרך של 400 ק״מ ביום, אבל התנאים היו קשים כ״כ, השלג כיסה את הדרך כך שיצא שבימים מסוימים הספקנו לנסוע רק 150-200 ק״מ.

שתי מכוניות התקלקלו ונזנחו בצידי הדרך בזמן שהבעלים האופטימי תכנן לאסוף את הרכבים בדרך חזור.

לקח לנו עשרה ימים לחצות את טורקיה ולהגיע לטהרן. לא ניתן לתאר כמה פרימיטיביות היו שתי המדינות הללו בזמנו. (חוץ מהערים הגדולות שלהן), אבל עבורנו זו הייתה חוויה מתגמלת ומלמדת.

מטהרן לקחנו מה שנקרא אז ״רכבת אקספרס״ אל העיירות התאומות חורמשהר-אבאדן (מקור הנפט העיקרי של איראן במפרץ הפרסי). אני זוכר עד היום שה״אקספרס״ נסעה במהירות של 17 קמ״ש! נסיעה איטית באופן מחריד, ולא נוחה, אבל בסופו של דבר הגענו לעיר חורמשהר ולקחנו חדר במלון הכי זול. התוכנית שלנו הייתה לקפוץ מאי לאי בספינות דייג, החל מאבדן, ובסופו של דבר כל הדרך לבומביי – הודו.

עשינו עסק עם קפטן של סירה קטנה שאמר לנו שהוא מפליג תוך מספר ימים. אני התחלתי להרגיש לא טוב. היום הגיע ואנחנו עלינו לספינה והמצב שלי התדרדר במהרה ופניתי לחברים שלי ואמרתי שאני לא מסוגל לשרוד את הנסיעה, ושאחזור לחורמשהר ואקבל טיפול רפואי. אמרתי להם לחכות לי בבחריין, ושאם לא אגיע תוך שבוע, שימשיכו בלעדי.

הלכתי מיד לקונסולייה הבריטית, במצב לא טוב, ונכנסתי למשרדים בזחילה. השגריר הסתכל עלי ומיד חשב שאני מסומם (בחיי לא לקחתי סמים) המזכירה שלחה מונית לאסוף אותי וכשהמונית הגיעה הנהג ביקש ממני כסף ונתתי לו את כל מה שהיה לי. המזל שלי שהוא היה איש טוב והגון. הוא לקח אותי לבית המרקחת והרוקח הסתכל עלי ונתן לנהג שתי  תרופות עבורי. הנהג החל לחפש עבורי חדר מלון זול, אך נקי.

מלון אחר מלון סירבו לקבל אותי והנהג שלי התחיל לדאוג. בסופו של דבר, אחרי שסירבו לקבל אותי ששה או שבעה מלונות, הגענו למלון שהסכים שאשן בחדר זמני ששימש את עובדי המלון, על הגג. הם לקחו אותי לחדר, הניחו אותי על המיטה ואת התרופות על שולחן קטן, ועזבו.

אני הייתי בסוג של קומה, והזיתי. אני זוכר במעורפל גבר עם כיסוי ראש רוכן מעלי ושם לי דברים בפה. אחרי 5 ימים התחלתי להחלים וגיליתי שאלוהים שמר עלי. דבר ראשון, האיש עם כיסוי הראש היה עובד של המלון שראה אותי שוכב בחדר, ולקח על עצמו לתת לי את התרופות שמצא בחדר. דבר שני, מצאתי על השולחן את כל הכסף ששילמתי לנהג והרוקח. מסתבר שהם לא לקחו אפילו פני אחד לעצמם. שני הזרים האלה, אני מאמין, הצילו את חיי.

כשהייתי במצב מספיק טוב, חזרתי לשגרירות נכנסתי והמזכירה זכרה אותי, אבל השגריר לא. הזכרתי לו את מה שקרה שבוע לפני והוא היה נבוך. אמרתי לו שאני אגיש תלונה רשמית נגדו והוא החל להתנצל. "אני מצטער!! לא הבנתי! מה אני יכול לעשות כדי לעזור?". אמרתי לו שאני רק רוצה להעביר בקשה לאבי, שישלח לי כרטיס טיסה חזרה הביתה.

בימים ההם, ההודעות היו רק באמצעות מברק ודבר כזה היה אורך כעשרה ימים. בינתיים הציע לי השגריר להעביר אותי למלון הטוב ביותר בעיר, על חשבונו! הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלו, וכשאמרתי שאין לי בגדים מתאימים, הוא שלח אותי לקנות חליפה ונעליים גם על חשבונו!

מכאן והלאה, עד שהכרטיס הגיע וטסתי הביתה, כל ערב אסף אותי הנהג של השגריר, ולקח אותי לבית השגריר, והשתתפתי בארוחות ערב רשמיות, וגם משפחתיות עם השגריר ואישתו. בתקופה החולי שלי התעורר בי צורך להתקרב יותר לאבי אז החלטתי לחזור לאנגליה ולעבוד איתו במשרד. לצערי, הסידור לא עבד בשבילי ולמזל, לגורל, או לאלוהים היו תוכניות אחרות עבורי ובגיל 23 מצאתי את עצמי עובד עבור חברת נדל"ן גדולה עם בעלים יהודי, שהיו לו קשרים לישראל, שם פגשתי והתאהבתי בבחורה ישראלית בשם ציפי, שהגיעה לבקר את אחותה הגדולה ובאה לעבוד באופן זמני באותה החברה.

אחרי כמה שנים טובות התחתנו וציפי הפכה להיות אישתי הראשונה והאימא של שתי הבנות הנהדרות שלי (וכיום גם סבתא של ארבעת הנכדים שלי, שמתוכם הבכורה היא אלה היפייפיה אשר איתה אני חולק את הפרויקט המרגש הזה). לצערי, הנישואים עם ציפי נגמרו בדמעות וציפי בקשה ממני רשות לחזור לישראל עם שתי בנותינו, שם לתחושתה היא תוכל לגדל אותן בצורה הטובה ביותר. באמונה שלמה שכך אכן יהיה הכי טוב לבנות שלי, הסכמתי בעצב. לתומי חשבתי שאצליח לבקר אותן כפעמיים בחודש. מהר מאוד גיליתי שהחיים והעבודה מקשים עלי כל כך עד שהגעתי למצב שלא ראיתי את בנותי קרוב לשנה. הריחוק הזה היה כואב בצורה קיצונית עבורי וכך החלטתי לשאול את ציפי אם היא תסכים שאבוא לארץ וננסה שוב. לשמחתי היא ענתה בחיוב. סגרתי את העסק שלי בהפסד כספי משמעותי והגעתי ארצה כדי להיות עם בנותי ולשקם את נישואינו. לצערי, לא לקח זמן רב עד שהבנו שהקשר שלנו לא עובד וכך הסכמנו שוב להיפרד.

החיים בארץ היו קשים עבורי. העברית שלי היתה בסיסית, לא היתה לי השכלה אקדמאית והתקשיתי להתפרנס. נכנסתי לעבוד כמלטש בענף היהלומים ועבדתי 12 שעות כל יום. בשנה הראשונה הרווחתי כסף טוב, אבל בשנה השניה לא היתה לי מספיק עבודה ולא הרווחתי מספיק כסף. בעקבות כך חיפשתי עבודה אחרת ובסוף מצאתי עבודה בתור איש מכירות עבור חברת ציוד משרדי ולמרות שהעברית שלי הייתה מאוד מאוד בסיסית הייתי חייב למכור בעברית!!!…. העיקר להרוויח מספיק כסף עבור משפחתי. זאת לא היתה תקופה פשוטה, אבל החשוב מכל היה שאני הייתי כאן בארץ ישראל קרוב לבנות שלי. החיים לאטם החלו להתייצב. נישאתי בשנית והחיים שלי השתפרו. אפילו העברית שלי השתפרה (והיום אני מבין כמעט הכל!).

חזרתי לענף היהלומים ובמהלך תקופה זו אישתי החדשה התחילה עבודה חדשה בחברת סטארט-אפ קטנה בתחום ההיי-טק (למעשה אני חושב שהיא הייתה עובדת מספר 5 בחברה!!). לחברה היו רעיונות נהדרים ומוצרים מהפכניים בתחום הרפואי, אבל הם היו חדשים ולא ממומנים היטב. מכיוון שהיה לי רקע נרחב בשיווק משנותי באנגליה, הביאו אותי לעזור להם עם האנגלית שלי עם חומרי קידום מכירות כמו חוברות, מצגות מכירה ואפילו הכנתי להם את הבקשה הראשונה ל-FDA באמריקה לקבלת אישור למכור את המוצרים שלהם בארצות הברית (משימה שבדרך כלל מבוצעת על ידי עורך דין). לקחתי על עצמי את המשימות הללו כעצמאי ואני בטוח שזה מה שהוביל לכך שהחברה הציעה לי תפקיד כעבור כמה שנים כסמנכ״ל שיווק. בשלב זה החברה גדלה ל-500-600 עובדים עם תוכניות להנפק בבורסה השוויצרית…. זה התפקיד ששינה את חיי כאן בארץ. סופסוף תפקיד משמעותי, מספק ובעל הכנסה מיטבית.

אבל הטוב מכל היה שהייתי כאן עם הבנות שלי וזכיתי לראות את שתיהן גדלות ומתפתחות והיום כל אחת מהן היא אימא נפלאה לשני ילדים, הנכדים שלי: אלה, עומר, בן וגיא.

זהו הסיפור הקצר על המסע שלי לארץ זו, ארץ זבת חלב ודבש – מסע לא קל. אבל שווה.

בסך הכל מרוצה 🙂

הזוית האישית

סבא מייקל: מאוד החמיאה לי העובדה שנכדתי הזמינה אותי להשתתף בתכנית המקסימה והמרגשת הזאת. לחוות מחדש סיפורים מחיי זה מרגיש כמו לשחזר חלום ולהחיות אותו מחדש.

נכדה אלה: ברגע שבאו לכיתה וסיפרו על התוכנית מאוד רציתי להשתתף בתכנית זו. כשהגעתי הביתה באותו יום סיפרתי לאימא ואבא שבאו לכיתה שלי וסיפרו לנו על תכנית זו. כמה ימים לאחר מכן שאלתי את סבא והוא הסכים. שמחתי מאוד שסבא הסכים להשתתף עמי בתכנית המקסימה הזו. היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים של סבא הייתה חוויה מדהימה. למדתי מהסיפור של סבא מייקל שתמיד כדאי ללכת עם החלום ולא לוותר בדרך.

עם סבא שלי בחצר בית הספר