מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דוד דומברובסקי, נולדתי בישראל ב-1948.

הסיפור הזה הוא לא עליי, אלא על אמי ומשפחתה.

במהלך מלחמת העולם השנייה אמי ומשפחתה  הצליחו להגיע לארץ ישראל, השנה הייתה 1940. את מסע הבריחה עשו ברכבות ובאניית מעפילים אנטלנטיק. השיט בים נמשך כחצי שנה ולבסוף הספינה נתפסה על ידי הבריטים קרוב לחופי ישראל. המעפילים הועברו לאוניית הגירוש פטרייה והבריטים תכננו לגרשם לאי מאוריציוס שליד יבשת אפריקה. מסעם התחיל בעיר הנמל דנציג,  והסתיים במחנה הפליטים בעתלית.

לאמי היו שתי אחיות ואח שהיה הצעיר מכולם. הסיפור הזה הוא על אחותה הצעירה יוטה ואחיה יצחק. יוטה לא הצטרפה למשפחה שברחה מאירופה מפני שהיא העדיפה להישאר יחד עם חבריה בחוות ההכשרה לנוער יהודי ציוני. מיקומה של החווה בכפר נויינדורף כשישים קילומטר מדרום לברלין. המקום היה שייך למשפחה יהודית שחייה בארגנטינה והם נתנו את החווה לתנועת ההתיישבות הציונית, שם לימדו אותם את מקצועות החקלאות והכינו את בני הנוער לקראת עלייתם לישראל כדי ליישב אותם בקיבוצים.

בתחילה יוטה שלחה למשפחה מכתבים, אותם היא הצליחה לשלוח באמצעות הצלב האדום. במכתבה האחרון היא כתבה שהיא הולכת להצטרף לסבתה וזה נראה להורים אות או סימן של ייאוש מצידה, כי הם ידעו שאותה סבתא כבר לא חיה. זה היה מכתבה האחרון ומאז לא היה אות או סימן חיים ממנה. עקבותיה נעלמו והמשפחה לא ידעה מה היה גורלה.

מספר שנים לאחר קום המדינה נודע למשפחה  שהיא הגיעה למחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו ושם מתה ממחלת הטיפוס.

לאורך כל חיי הייתי מודע ליוטה הדודה. סיפורה ליווה אותי מילדות.  גרתי במושב סגולה ובחופשים הגעתי לביתם של הורי אמי, בעיר תל אביב. לא הבנתי מדוע מדי יום שישי לפני כניסת השבת סבי מדליק מנורה בגודל של נר על חפץ קטן העשוי ממתכת ברונזה ועוצב כמצבה עליה נכתב לזכרה של יוטה שמקום קבורתה לא ידוע.

עד כה הבאתי את סיפור הרקע, שיא העלילה התרחש בחודש מאי של שנת 2018.

דודי יצחק באומוול, אחיה הצעיר של אמי ז"ל,  בן שמונים ותשע, בישר לי כי הוא עתיד לחנוך אנדרטה לזכרה של אחותו.  אנדרטה זו תמוקם בכניסה לחוות ההכשרה בכפר נויינדורף. הוא המשיך ואמר לי שאנשי המחוז ומשרד התרבות בברלין שותפים להקמתה לפי בקשתו. בקשתי ממנו להצטרף ולהיות נוכח באותו טקס, כמובן שהוא מאוד שמח. בזמן שיועד הגעתי יחד עם אשתי אסתר לגרמניה, הגענו למקום ביום הטקס, שם כבר חיכו  דודי וילדיו, נכדיו, וגם בת דודתי בתה של אחותם הבכורה. הם הגיעו מספר ימים קודם, יצחק התבקש  להרצות ולספר לילדי בתי הספר, חלקם מהעיר ברלין וחלקם מהאזור הקרוב לחוות ההכשרה.

בבתי ספר אלו מתחנכים ולומדים התלמידים לפי שיטת חינוך הנקראת  "חינוך בשיטת מונטיסורי" (זו שיטה דומה לחינוך האנתרופוסופי). בהרצאות היו גם הורי התלמידים. נושא ההרצאות היה על קורות משפחתו ועל יוטה אחותו וחבריה. ילדי בתי הספר כתבו חיבורים ומכתבים ליוטה שאיננה. התלמידים הגיעו לטקס גילוי האנדרטה, הם היו שותפים מלאים בטקס. מפני שלהם הייתה סיבה נוספת, את אותם בתי ספר ייסדה  מחנכת בשם קלרה גרונוולד, יהודייה מבית עשיר, גם קלרה גרה בחוות ההכשרה מפני שהנאצים סגרו את בתי הספר שלה, היא העדיפה להתגורר בחוות ההכשרה ושם לימדה ותמכה בצעירים.

במהלך המלחמה הנאצים הפכו את המקום למחנה עבודה בכפייה. כל מי שחי אז במחנה הפך להיות עבד לטובת מאמץ המלחמה הגרמני ולטובת הכפרים באזור. מהמחנה הזה הם שלחו את בני הנוער לאושוויץ. המשלוח האחרון מנה כמאה תשעים נערים וביניהם המחנכת קלרה ויוטה דודתי.

במהלך הטקס היו מספר נואמים ביניהם ראש המועצה של המחוז, נציג ממשרד החינוך בברלין. דודי יצחק היה אחרון הנואמים, לבסוף נאמרה תפילת קדיש ולמרגלות האנדרטה הונחו חלוקי אבני נחל כמנהג היהודים. ילדי בתי הספר הקריאו את שמותיהם של הנספים מדיירי החווה. הטקס שודר וצולם ברשתות הטלוויזיה המקומיות ונכתבו גם כתבות בעיתונים.

סוף הסיפור: העיתונאי נח קליגר ז"ל  כתב בידיעות אחרונות כתבה שבה ראיין את יצחק. בסיום הריאיון הוא שאל מדוע עשית את כל זה? תשובתו הייתה: "אחותי לא זכתה להיקבר ולכן לי זה היה ברור, כי אני הבטחתי לה."

בהמשך לכתבה בעיתון חמוטל בן זאב כתבה את השיר "שלום לך אחותי" ובו המילים "הרי הבטחתי לך" השיר הולחן על-ידי אלעד שודלר הוקלט ויש בו קליפ של הצילומים מאותו סיפור.

מדברי חמוטל בן זאב: "השיר נכתב לזכרה של יוטה באומוול שנספתה בשואה בגיל 17. אחיה יצחק באומוול יזם הקמת אנדרטה בגרמניה שהפך לאתר חינוכי ואומנותי. לפני מספר שנים בעקבות עבודת שורשים של נכדתו יצר יצחק קשר עם משפחתי גילינו שסבתו מצד אמו  וסבתא רבא שלי מצד אמי היו אחיות, גילינו קרובי משפחה שאבד איתם הקשר וכך הוקסמתי מסיפורה של בת דודתי שלא הכרתי יוטה הגיבורה שלי. זכינו לשתף פעולה בפרויקט מרגש וחשוב זה עם היוצר המוכשר אלעד שודלר. זכינו להכיר איש יקר ומרתק שהוא סיפורה של המדינה, והנצחת זכרה של נערה אחת שנספתה בשואה, יוטה."

הזוית האישית

סבא דוד: סהר, שמחתי להשתתף איתך בפרויקט הקשר הרב דורי. למרות שזו הפעם השנייה שאני משתתף בתכנית הזו. הפעם בחרתי להציג פן אחר מתוך הסיפור המשפחתי שלנו. שמחתי מאוד שהיית שותפה שלי. הרגשתי שכך אני מתקרב אלייך ויכול לחוש את האישיות הבוגרת שלך.

הנכדה סהר: סבא, מאוד נהניתי איתך בתכנית הקשר הרב דורי. הרגשתי שהקשר שלנו התחזק. למדתי הרבה על המשפחה שלי ועל מה שהם עברו.