מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דוריף במסגרתה אני מתעדת את סבא שלי, יצחק בן לוי.

הסיפור מתרחש בשנת 1979. סבא שלי, איציק, עבד בתעשייה האווירית ששיתפה פעולה עם חברת בואינג ושלחה אנשים מהארץ לארצות הברית לעבוד שם תקופה. סבא שלי הגיש מועמדות ולאחר כמה בחינות ומבחנים נבחר להישלח עם משפחתו להתגורר בארצות הברית לשנה. הם התחילו לארוז את כל החפצים שלהם ואז הודיעו להם שיאלצו להמתין מעט לאישור כניסה לארה"ב (ויזה).

יום אחד בצהרי היום הודיעו לסבא שלי שהזמינו להם כרטיסי טיסה לאותו היום ב-12 בלילה. הוא רץ הביתה להכין ולארגן את כל שאר הדברים והדרכונים. כולם היו לחוצים והתרגשו מאוד. הם הגיעו לשדה התעופה בעשר בלילה ואכן טסו בטיסה המתוכננת. נחתו בניו יורק, שם הם נשארו כמה ימים ולאחר מכן טסו לסיאטל, טיסה של חמש שעות לצד השני של ארה"ב. שיכנו אותם במוטל עד שימצאו להם דירה. לקחו אותם לחברה להשכרת מכוניות במטרה להשכיר מכונית שתלווה אותם במשך השהות שלהם, הם לא ידעו שהמכוניות שם היו על אוטומטי, שכן בארץ באותה התקופה רוב רובן של המכוניות היו ידניות. סבא שלי וסבתא שלי ניסו לנהוג במכוניות בחניון של חברת ההשכרה בכדי להתרגל.

לאחר שבוע שהם במוטל והדירה שהובטחה להם עוד לא באופק, הם החליטו לחפש בעצמם דירה, כמו שעשו בארץ – הסתכלו בעיתונים ומצאו דירה להשכרה. הם נכנסו לדירה ריקה מלבד המטבח שבו היו מקרר ותנור וכו'. החדרים היו ריקים, רק קירות. בלילה הראשון שעברו הם ישנו על הרצפה. למחרת זה היה יום שבת, בימי שבת וראשון היו "גראז' סיילים", כל אחד היה מוציא מהחניה שלו דברים שהוא לא משתמש בהם יותר ומוכר. מכיוון שהם הגיעו ללא ריהוט משום שתוכננה להם שהייה של שנה בלבד הם היו צריכים לרכוש ריהוט לדירה השכורה. סבא שלי הסתובב ופתאום ראה שולחן וארבע כיסאות, כמספר הנפשות (כשחזרו לארץ לקחו יחד איתם את השולחן והכיסאות הללו ועד היום הם שמורים אצלם בבית). לאחר מכן קנו מיטה והחלו למלא את הבית ברהיטים הנחוצים, במקביל סבא שלי התחיל לעבוד בסיאטל, שכן הדירה השכורה הייתה מחוץ לעיר. הם נסעו לכל מיני מקומות שעוד לא היו בארץ באותה התקופה, הם נסעו באוטוסטרדות, מעין כבישים מהירים ארוכים שגם הם עוד לא היו בארץ. הם התנסו פעם ראשונה על מכונית אוטומטית (הילוכים) בכביש מסוג חדש, בחברת ההשכרה "הפחידו" אותם שקשה לצאת מהכביש הזה ושאם לא יצאו הם יגיעו לספוקל (חמש שעות נסיעה) ושבסך הכל צריך לדעת לצאת מהכביש. כמובן שהם הצליחו והם הגיעו למחוז חפצם בבטחה.

בהתחלה סבא שלי וסבתא שלי רשמו את אימא שלי ואחיה לבית ספר בעברית, שכן הם היו בני 6 ו-9 ולא ידעו לדבר אנגלית, בית הספר היה בסיאטל ומשום שהם גרו מחוצה לה הייתה הסעה, אוטובוס צהוב, ממש כמו בסרטים, וככה הם היו מגיעים לבית הספר. סבא שלי סיפר לי שחורף אחד ירד שלג, והוא ראה את כולם לוקחים את המכוניות ונוסעים הביתה, מפנים אותם ולא הבין למה – הסתבר לו שזה סוג שלג שמתקבע על הכביש וקשה מאוד לנסוע כך. הוא הצליח להגיע הביתה אבל אמי ואחיה היו בבית הספר בסיאטל, הרבה הורים התקשרו וניסו למצוא דרך להחזיר את הילדים ובסוף לאחד ההורים הייתה לו מכונית שידעה לנסוע על השלג הזה. הם חזרו הביתה בתשע בערב מבית הספר באותו היום. בעקבות השלג היה שבוע חופש משום שלא היה אפשר לנסוע. בדרך כלל לא היית רואה אנשים הולכים ברחובות, משום שהשטח הוא גדול והנסיעה במכונית אפקטיבית ונוחה הרבה יותר. פתאום התחילו לראות אנשים הולכים ברחובות משום שמכונית לא הייתה אופציה, זה היה מראה לא רגיל. בעקבות השלג נפתח אתר הסקי שהיה בגודל של בערך המרחק בין ירושלים לתל אביב, הם היו לוקחים ציוד סקי ונוסעים למעלה לאתר. סבי, שלא ידע סקי, עלה עם כולם במן רכבל למעלה שמשם כולם "נוסעים" למטה. הוא ניסה וכל מטר נפל ולא הצליח והדרך למטה הייתה ארוכה, ככה שזו לא הייתה אופציה להתגלגל למטה. כששמו לב, שאלו אותו אם הוא יודע לגלוש, שהרי מי שלא יודע צריך לתרגל במקום המיועד לזה. הם הופתעו שהוא בא לנסות לפני שידע, לאחר מכן הם הלכו למקום המיועד וגלשו בעזרת חבל, לבסוף הם הצליחו. הוא סיפר לי שהשלג הטרי הרעש של הסקי, האורות, כל אלו יצרו חוויה יותר משמעותית ונפלאה.

הם טיילו בכל מיני מקומות, במקסיקו, בפארקים של יערות הגשם – שם הם ראו עצים ענקיים, שיחים גבוהים. הם נסעו גם במעבורת וחוו חוויות מעניינות, והכל במסגרת הרילוקשיין לסיאטל. הם נחשפו ל"תרבות" שבאותה התקופה הייתה חדישה ולא הייתה קיימת בארץ, כך שההתלהבות הייתה כפולה. באחד החופשים הם לקחו קראוון ונסעו וטיילו בקנדה, היו בטבע לגמרי. יום אחד סבא שלי קם ויצא החוצה כרגיל, הוא ראה משהו שחור וקרא לכולם לראות מה זה – הם ראו שזה דוב, ליד הקראוון שלהם היה דוב אמיתי. הוא סיפר לי שזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. לאחר שנתיים חזרו לארץ, סבי אמר שהיה קשה להתרגל. וכמובן עד היום הם כאן בארץ.

הזוית האישית

סבא יצחק ומאיה: נהנינו מאוד לדבר, לשוחח ולהחליף חוויות. נהניתי להקשיב ולשמוע על סיפורים וחוויות. התעניינתי ורציתי לשמוע עוד, גיליתי דברים חדשים וסיפורים חדשים שלא ידעתי עליהם והפעילות הייתה משמעותית וחיובית עבורנו ועבורי בפרט. היינו רוצים להגיד ולאחל אחד לשנייה שנאמץ את המנהג לספר ולשתף על חוויות.