מאגר סיפורי מורשת

… מה זה הרחוב האחרון, אתם בטח שואלים. הרחוב שנקרא היום רחוב הגורן בכפר הס היה רוב השנים ידוע בשם הרחוב האחרון, כשמסתכלים על הכפר מהכניסה במערב. ארבע בתים במערבו של משפחות ימיני, פורמן, מזור (שפרוך) וחייט. שישה בתים במזרחו, בהם גרו משפחות איילנד, סגל, בוטניק, כפרי, צוקרמן ונטקוביץ. ארבע בתים בצפון סוגרים את הכפר: לב טוב, קרסל, הורביץ וגלר.

אנחנו היינו הגל האחרון של ילדי מקימי הכפר בשלהי מלחמת העולם השנייה, כל הילדים ברחוב היו גדולים מאיתנו. הגדולים ביותר, ממש גדולים, שכבר לא התייחסו אלינו היו: ימיני אסתר, יפה, בוטניק זהבה, סגל יהודית ורותה, נוטקוביץ בתיה, קרסל מיכה ומלכה, הורביץ יואב, גלר בנימין ודן. גם יאיר צוקרמן ודודיק כפרי, תלמידי מקווה ישראל. גם אליעזר נוטקוביץ הפלמ"חניק הג'ינג'י המפורסם.

הגל השני הורכב מ: משה פורמן, אילן צוקרמן, איתן חייט ויצחק לב טוב, וכמובן אחי עמוס. בלט ברחוב ילד עם צרכים מיוחדים, אברהם בוטניק, שישב תמיד ליד המדרגות בכניסה וקיבל בברכה את כל העוברים ברחוב. אחריהם היו: אסיה הורביץ, יגאל בוטניק והבולט מכולם ברחוב סלעי חייט: בלי ספק – מלך הרחוב: גבוה, ספורטאי, נאה, וצייד התורים הטוב ביותר. היינו מוקפים בפרדסי הדרים צפופים והתורים הרבו לקנן שם, לא היה מומחה כסלעי לאיתורם. בלי ספק דמות לחיקוי לכולנו הילדים.

ואז הגענו אנחנו, חמישיית הרחוב האחרון. הבוגר בינינו גדי היה גם המנהיג החזק. אחריו נולדתי אני ושלישי יורם – כולנו למחזור אחד. שנה אחרינו נולדו אודי ואחרון חיים. זה היה סדר הגילים וגם המדרג החברתי לשנות ילדותנו. מאוחר יותר הצטרפו אהובה פורמן וראשוני הדור השלישי אילנה, גיורא ומיכה.

עם החברים בנעוריי

היו גם הזקנים הורי המייסדים שהצטרפו לבניהם. במשפחת סגל אהרון כמדומני, וסבי וסבתי האהובים בצלאל משה ופנינה. הם היו דתיים, גידלו זקנים ודיברו יידיש. הם הוסיפו הרבה להווי של הרחוב, ואני ממש גדלתי גם אצלם. הייתה דאגה במשפחה מבלבול בשפת הדיבור שלי, אבל לא כך אירע. דיברתי עברית עם הוריי ויידיש חופשי עם סבי וסבתי.

דמויות ברחוב: אין ספק שמנהלת הרחוב הייתה מרים צוקרמן, תמיד בחיוך וברצון טוב בעזרת זהבה גלר ואמי רות – לא היה דבר ברחוב שנסתר מידיעתן. מרדכי גלר שהיה נוסע לעבודתו המכובדת בתל אביב היה במעמד מיוחד בכפר. אחרי שנים של ניהול פעיל בו ובוועד הגוש שהוא עמד בראשו, הוא הפכו למועצה האזורית הראשונה בארץ. חיים חייט, שעבד מבוקר עד ליל ותמיד איחר בחיוך בהבאת התוצרת למשווק. משה ימיני, שהיה מבוגר מרוב תושבי הכפר, סבלני וקצת איטי. זאב פורמן שהיה הנהג של הכפר, הביא את האספקה, הוביל את התוצרת לשוק ואותנו להופעות בתל אביב ולים כפר נטר (היום החוף הירוק) – הכל במשאית.

בצעירותי

היה גם נטקוביץ, שבלט בשפתו הססגונית ויצא כל יום עם תיקו ובו החשבוניה לתל אביב לניהול חשבונות קופת החולים. אליעזר הורביץ, היחיד מהעלייה השנייה שהגיע כשומר ונשאר כחבר מושב.

לנו הילדים היו מגרשי משחקים נרחבים: כל הרחוב החולי עמד לרשותנו ברוב שעות היום למשחקים השונים: בלורות (גולות), צויי (הקפצת מקל להדיפתו למרחק) ועוד… מאחורי כל המגרשים היו פרדסים ובהם תורים, תנים ובתי אריזה שהיו מקומות כינוס שלנו. היינו פעילים, שמחים, וגאים ברחוב האחרון.

אז, והיום…

האושר המשפחתי – עם בת זוגי ונכדיי

הזוית האישית

סבא: היה פשוט כיף! מה טוב מלבלות עם נכדה אהובה! אני מאחל לך חיים שלווים ומעניינים.

ערבה: היה ממש כיף! נהניתי מאוד. סבא אני מאחלת לך כיף ועניין ושתמיד נבקר אתכם.

גדעון מזור תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סבא גדעון מספר לנעמה