מאגר סיפורי מורשת

רקע

סבתא רבתא שלי, מרה, נולדה בתאריך 8 באפריל 1928 בעיר קרימנצ'וג באותה תקופה התגוררו שם הרבה יהודים.

בשנת 1935 התחילה לימודיה בבית הספר בכיתה א', שם הם היו כותבים עיתונים, היה לה תחביב – היא אהבה מאוד לסרוג. סבתה רבתא סיימה את לימודיה בקרימנצ'וג  והתקבלה ללימודים במכללה לרפואה. באותה תקופה להורים שלה לא היה כסף וכדי לקבל אוכל הם היו צריכים לעבוד ולקבל כרטיס – תלוש מזון, שאיתו הם יכולים לקבל את הקצבת הלחם. סבתא רבתא התחילה ללמוד רפואה במכללה ובזכות כך שהתקבלה ללימודים שם, היא יכלה לקבל מלגה.

היא למדה במכללה שלוש שנים בין השנים: 1944-1947. בשנת 1947 היא סיימה את לימודיה במכללה, ואחותה הציעה לה ואמרה לה, שאם היא תבוא אליה לגור באשחבד, היא תוכל לגור אצלה ולהמשיך ללמוד באוניברסיטה.

ההורים שלה נתנו הסכמתם ושיחררו אותה. היא נסעה לגור אצל אחותה והתקבלה שם לאוניברסיטת רפואה שם היא למדה חמש שנים בין השנים: 1947-1952.

בשנת 1948 בעיר באשגבאט הייתה רעידת אדמה  קשה מאוד, החזקה ביותר בתולדות טורקמניסטן, בדרגה 7.3  והיא גרמה לעשרות אלפי הרוגים והרס העיר. נהרגו יותר מ – 100,000 אנשים. זה היה אירוע קשה ביותר בחייה. באירוע קשה זה בעיר אשגבאט, היא הכירה את בעלה לעתיד, הוא היה רופא צעיר, שהגיע מהעיר טביליסי (גרוזיה), כדי לעזור להציל חיים ולטפל בנפגעי רעידת האדמה הקשה שם.

בשנת 1950 כאשר היא הייתה עדיין בתקופת לימודיה, בקורס השלישי, היא התחתנה באשגבאט עם בעלה הרופא הצעיר. החתונה התקיימה ללא הוריה, שלא הצליחו להגיע.

בעלה, היה גם הוא רופא והייתה לו כבר משרת עבודה  מסודרת בגרוזיה. סבתא רבתה גרה איתו שנתיים, וסיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטה ועברה יחד איתו לגור בעיר טביליסי, הם עברו בהתחלה לגור בבית הוריו, שם גרו יחד שנה.

לאחר שנה, היא חזרה לבד לעיר קרימינצ'וג בחזרה לבית הוריה, שם המשיכה את ההתמחות שלה ברפואה, ועבדה ולמדה במחלקה לילדים בתור רופאת ילדים. היא עבדה כרופאה 13 שנים. בהמשך, היא עברה לעבוד כרופאה בבית סוהר לילדים מגיל 14-18, שם הייתה רופאת הילדים עוד 17 שנה.

היא יצאה לפנסיה בגיל 55, אך ביקשו ממנה למרות זאת, להמשיך לעבוד עוד תקופה בבית חולים לילדים והיא הסכימה והמשיכה לעבוד שם עוד 17 שנה, לאחר שכבר הייתה זכאית לצאת לפנסיה – היא עבדה שם עד גיל 73.

בגיל 73 היא כבר התחילה לאבד ראייה, לכן החליטה לעזוב את העבודה שהיא מאוד אהבה.

הזיכרונות – עקב המצב הקשה באוקראינה

היום שנת 2022, שוב פרצה מלחמה באוקראינה וסבתא רבתא שלי שהיום כבר בת 94, שוב מתמודדת עם הזיכרונות שעולים לה ממלחמת העולם השנייה והיא עוברת את זה מאוד קשה ומאוד חולמת ומחכה שזה יגמר.

 סבתא רבתא שלי

שואה

סבתא מספרת שבשנת 1941 בתחילת המלחמה זה היה החופש הגדול (22 ביוני).  בתאריך תשיעי ביוני סבתא רבתא שלי, אימא שלה, אבא שלה, סבתא שלה, אחותה ושני הילדים שלה – כולם פונו מקרמינצ'וג לאורל (ניז'ני טגיל). הם חיו שם כמה חודשים, ואז הם הצליחו לגלות שבעלה של אחותה גר באשחבד, לכן שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה הם נסעו לאשחבד בטורקמניה (טורקמניסטן), שם היא המשיכה לימודיה ועלתה לכיתה ו'.

בגלל כל המצב בתקופת המלחמה היא פספסה שנה בלימודים, אך לא השלימה אותה וסיימה כיתה ז' באשחבד. בשנת 1944 העיר קרימינצ'וג שוחררה מהנאצים, לכן אבא שלה חזר לשם ולאחר חודשיים החזיר גם אותה ואת אמא שלה לקרימינצ'וג.

חלום של סבתא רבתה

החלום של סבתא רבתא שלי היה להיות רופאה. היא השקיעה המון מאמץ בשביל החלום הזה. אחרי שסבתא שלי סיימה לימודיה בבית ספר, היא המשיכה ללמוד שלוש שנים בבית ספר לאחיות, ישר אחרי שסיימה את שנות הלימוד בתור אחות שוב המשיכה לימודיה עוד חמש שנים באוניברסיטה, כדי לסיים את לימודי הרפואה ולהתחיל לעבוד כרופאה. אחרי שמונה שנות לימוד, היא התקבלה לעבודת החלומות שלה והייתה מאושרת מזה.

היא מאוד אהבה ילדים ומאוד רצתה לעזור להם, לכן הלכה לעבוד בתור רופאת ילדים. היא סיפרה, שבחודשים הראשונים של העבודה שלה היא מאוד חששה ופחדה, היא סיפרה שאפילו לבוא ולדבר עם הילדים היה לה קשה כי הייתה מאוד בלחץ, ולא דמיינה איך היא תצליח עוד לטפל בהם, לכן היא ביקשה לעבוד חודשיים, ללא תשלום בתור נסיון, ואחר כך היא תתחיל לעבוד בזה בתור עבודה, אך הבקשה לא התקבלה. ההסתגלות ארכה כשלושה חודשים,  והיא עבדה ותפקדה מצויין כרופאת ילדים. היא התרגלה לתפקיד שלה, טיפלה בילדים והיה לה קשר טוב איתם, היא קיבלה המון הערכה מהעובדים שם.

היא עבדה בתור רופאה 13 שנים. אחרי זה היא עברה לעבוד בבית סוהר לילדים מגיל 14-18, שוב כרופאה ושם  עבדה עוד 17 שנה וכפי שסיפרתי למעלה היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה עד גיל 73. סבתר רבתה שלי אמרה לי, שבחיים היא לא חשבה שהיא תצליח לעבוד עד גיל כזה מאוחר.

חלום משותף

סבתא רבתא אומרת: "לי ולסבא שלי היה חלום משותף להיות רופאים ולעזור לאנשים שצריכים את העזרה שלנו רגעים שכי קשה להם שהם אפילו יכולים לראות כבר את הסוף. להחזיר להם את החיים ואת החיוך על הפנים".

מלחמה בין רוסיה לאוקראינה היום

דעתה של סבתא שלי על המלחמה, זה שזאת מלחמה נוראית שאין לה שום סיבה מוצדקת ושאף אחד לא צריך אותה. לא ברור למה המלחמה התחילה ולמה צריכים למות כמויות עצומות של אנשים. המלחמה נמשכת כבר 11 חודשים ומתו מעל עשרת אלפים אנשים. היא טוענת שאנשים שנלחמים במלחמה מהצד התוקף הם אנשים אכזריים. בנוסף היא אומרת שלא משנה איזה מהמדינות תנצח זה לא היה שווה את זה וזה לא יחזיר כבר את המתים.

בגלל שהיא עיוורת היא לא יכולה לראות בדיוק את המצב אז זה מלחיץ אותה כשהיא שומעת אזעקות ואיך כל הזמן מדברים עד כמה המצב לא טוב. בנוסף עולים וצפים לה הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה, לכן היא עוברת את זה עוד יותר קשה ומאוד מחכה שזה יגמר.

הזוית האישית

מאיה: נהנתי לעשות את העבודה עם סבתא רבתא שלי וללמוד עליה ועל העבר שלה יותר. בנוסף, בגלל שהיא גרה בחו"ל אין לי הרבה זמן איכות איתה ובזכות העבודה יצא לנו לדבר יותר בטלפון וזה מאוד שימח אותי.

מרה סבתא רבתא: מאוד נהנתי לספר לנכדתי על העבר שלי. זה העלה לי הרבה זיכרונות שלא חשבתי עליהם הרבה זמן. טוב לדעת שהיא תעביר את הסיפור שלי הלאה לדורות הבאים.